רכוש הספר באמזון
בחירה חופשית
כמו קודם, הגימטריה של בראשית א:א היא 2701| גימטריה של הפסוק הראשון | ||||||
| בְּרֵאשִׁ֖ית | בָּרָ֣א | אֱ-לֹהִ֑ים | אֵ֥ת | הַשָּׁמַ֖יִם | וְאֵ֥ת | הָאָֽרֶץ |
| 913 | 203 | 86 | 401 | 395 | 407 | 296 |
| סה"כ=2701 | ||||||
בראשית א:א הייתה האמירה הראשונה של הבורא, ולכן היא כוללת את כל הבריאה כזרע של הכול. זרע זה מגולם גם באופן מתמטית במספר 2701.
חז"ל מלמדים שמטרת הבריאה היא בחירה חופשית. מעט מחשבה תגלה שכל דבר בטבע בנוי סביב מושג זה.
מעניין לציין, שהמונח העברי ל"בחירה חופשית" הוא:
בחירה חופשית = 2701 (מילוי גדול[1])
(צילום: אורן עברון[2])
כי בראשית א:א הוא מעין זרע ותמצית של כל הבריאה ומטרתה. לפי דברי הגר"א: "הפסוק הראשון בתורה כולל את כל פרטי הבריאה" (הגר"א על תיקוני הזוהר ר:לב)
אהבה
מושג מרכזי נוסף בבריאה הוא רעיון האהבה. בתיקוני זוהר (הקדמה דף י ע"ב) נאמר: "בְּרֵאשִׁי"ת, דְּאִיהִי אַהֲבָ"ה, דְּאִיהִי לְחֻשְׁבַּן זְעִיר בְּרֵאשִׁית" (בראשית היא אהבה ויש לה גימטריה קטנה של 13 כמו גימטריה של אהבה).[3]כי הבריאה סובב סביב היחס בין האדם לאלוקיו, כבן לאביו, וכמו שכתוב בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו:ה). ובגמרא: "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו ע"ב)[4]
| י-הוה | = | 26 |
| אדם | = | 45 |
| 262 + 452 = 2701 | ||
הבריאה עוסקת גם באהבה שבין אדם לחברו, כפי שלימדו חכמינו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח) – זהו כלל גדול בתורה (ירושלמי נדרים ט:ד).
26 = 13 × 2 (כי כאשר יש אהבה בין שניים – ה' שוכן ביניהם)
מעניין לציין ששתי הגימטריות המשולשות של המילה אהבה הן:
|
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
שני המספרים האלה: 37 ו-28 (והשתקפויות המראה שלהם) ממלאים תפקיד מרכזי במבנה מתמטי של בראשית א:א, כפי שראינו. כך גם לגבי מספרים משולשים ומספרים צורניים.
(שימו לב גם ש-המגן דוד ה-10 (ישראל = 541) נוצר על ידי מיזוג שני משולשים 28, ליצירת מגן דוד עם 37 שורות (ראו תמונה משמאל). כפי שראינו פעמים רבות, ישראל קשור עמוקות לבראשית א:א).
שמעתי גם (מאורן עברון) שיש כאן קשר נוסף חשוב:
נקודת האמצע של 2701 היא 1351, והמרכז שלה – שהוא המרכז הסופי, הוא 676.
| נקודה אמצעית | ||
1351 הוא נקודת אמצעית המדויקת של 2701
|
(כלומר, עבור 2701 נקודות, 1351 היא הנקודה האמצעית)
| נקודה אמצעית | ||
676 היא נקודת אמצעית המדויקת של 1351
|
(676 הוא הנקודה המרכזית הסופית, כי רק מספרים אי-זוגיים יש נקודת אמצע.)
כמו קודם, 262 (676) + 452 = 2701, כאשר 45 הוא מילוי אלפין ששל הויה (י-הוה).
בכל מקרה, 676 קשור ל-2701 באופן עמוק מאוד מאוד. 676=262 היא נקודת המרכז האולטימטיבית של 2701, והיא מה שנותנת חיות / קיום לכל הבריה. הכול סובב סביב ה', כמו נקודת המרכז של מעגל — זה מדהים ועמוק!
(זו למעשה הכוונה בקריאת שמע ("שמע ישראל...") — שהיא בריאת העולם מחדש. כי עלינו להבין שאין כלום מלבדו יתברך — לא רק להבין שיש השם אחד, אלא שהשם עצמו הוא אחד. זה יוצר את "המפץ הגדול" האולטימטיבי, אם עושים זאת כראוי — אורן עברון)
28 ו-37 קשורים גם גיאומטרית, כפי שהראינו. הקשר ביניהם מופיע גם כאשר מחברים אותם יחד:
28 + 37 = 65 – גימטריה של א-דני, שהוא אופן ההיגוי של שם הוי"ה (י-הוה).
2701 בנוי גם סביב גימטריות של "חכמה", כי מטרת הבריאה היא להאיר את האדם בחכמה האלוהית של התורה, כפי שכתב רבנו חיים ויטאל, מגדולי חכמי הקבלה:
"ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה אלא שצריך שיהיה גופו נקי בתחלה ע"י המצות המעשיות שכל תכליתן לדבר זה והם מוכרחים עכ"פ ואח"כ תוכל הנשמה הנקראת נר ה' נשמת אדם להאיר בגוף הזה כנר הנתונה תוך עששית זכוכית ומאירה ונותנת לו כח להבין סתרי התורה ומגלה עמוקות מני חשך.."( עץ חיים הקדמה).
ובספר "דרך ה' " מאת הרמח"ל (ד:ב) :
בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו ית' לצורך בריותיו יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות שענינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שימצא בנמצאים והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו ית' ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו ית' והוא הוא מה שמחלק האדון ית"ש מכבודו ויקרו אל ברואיו. ואמנם קשר הבורא ית' את השפעתו זאת בענין נברא ממנו ית' לתכלית זה והוא התורה... וקשר בהם ההשפעה הזאת באופן שכשיודברו הדיבורים ההם תמשך ההשפעה הזאת למדבר אותם... ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלקי כמ"ש ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו ית' אל הברואים וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה שנמצא הוא נגש לפני אלקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי וירעש מרוממותו ית'. והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה אך ברעדה כמ"ש... אבל אם תנאי זה יחסר ממנו לא תמשך ההארה על ידו ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים הגיונו כקורא איגרת ומחשבותיו כחושב בדברי העולם... ואולם כפי מדריגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדריגת ההשפעה הנמשכת על ידו... (ע''ש)מעניין, שלפי הזוהר, המילה "חכמה" פירושה "כח-מה".
לפי הרב משה שפירא (תהלה למשה, ביאור אגדות חז"ל, עמ' 227):
"המילה 'מה' בלשון הקודש מתייחסת לחכמה. כי חכמה היא 'כח-מה'. שכל חכמת הבריאה נמצאת בכח בשורשי הבריאה, וצריכה להתגלות. ומי צריך לגלות את ה'מה' הזה – את החכמה הזאת? זהו האדם, ולכן 'אדם' בגימטריא 'מה (45)." סוף ציטוט.כך, בלב הבריאה הנשגבת נמצאת היצירה הפלא המדהימים ביותר – המוח האנושי, ה"עין" שרואה את מעשה ידיו היפהפה של אלוקים. תפקידו של האדם הוא לחקור ולגלות את החכמה האלוקית הטמונה בתורה ובטבע (ראה שער בחינה, חובות הלבבות).
עובדה מדהימה היא שהיקום פועל לפי אותה הִגָּיוֹן שטבועה בשכל האדם. בזכות זה אנחנו מסוגלים לגלות אקסיומת (עיקרון) יסודית של הטבע או להבין נוסחה המתארת כיצד פועל אלקטרון. אבל חכמה נקראת "מה" – כי אנו יודעים שהיא קיימת, אך איננו יודעים מה היא. היא בלתי מוחשית, כמו נקודה. כאן המדענים מתבלבלים: הם מגלים חכמה מופלאה בטבע, אך הם מחפשים דרכים לטעון שזו אינה חכמה. הסיבה לכך היא שהבחירה החופשית חזקה מן האמת – אכן זהו בדיוק מהותה של בחירה החופשית - היכולת להכחיש את האמת.
שים לב שלימוד התורה טומן סוד: בכך שהוא מביא לידי יראה ולהכרה באלקים. כפי שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא:י). יראת = 611 בגימטריה, כמניין "תורה". על כך כותב רבנו ירוחם (דעת תורה חלק ב', פר' משפטים, עמ' רל"א):
מלת יראה לקוחה ממלת ראה, כל ענין היראה בא מצד הראיה, שכשרואים את הבורא ית', ממילא הוא שמתייראים מלפניו... והנה סוד כל ענין התורה הוא שבה מתראים תיכף עם הקב''ה פנים אל פנים. תורה נקראת לבושו של הקב''ה. בכל אות ובכל תג שבתורה הקדושה נארגת מציאותו ית'. כל דרכיו וכל מדותיו בתורה מאוצלות. וכשלומדים תורה הק' בע''כ מתראים תיכף עם הבורא ית'... זהו ביאור אמרם "אם אין חכמה אין יראה" (אבות ג:כ). כי בלא תורה אי אפשר בשום אופן לראות אותו ית'. ואיך איפוא ייראנו?
שׂים לב גם במשולש בן 28 האותיות של בראשית א:א, המשולש הפנימי הצהוב המקיף את האות "י" (יוד=חכמה), מאיית את המילים "יראה השמים" (נמצא על ידי אורן עברון). כי חכמה אמיתית היא גילוי של דעת אלוקית (תורה), וכאשר יש לאדם גילוי של חכמה אלוקית, בהכרח באה גם יראה והשתאות, שכן אי אפשר לראות את ה' ולא להרגיש יראה[5].
ואפילו כאשר אדם לומד חוקים ארציים של התורה – שור שנגח את הפרה וכדו', בכל זאת אלו גילויים של חכמת ורצון ה' בעולם שלנו. כי התורה כולה היא שמות קדושים ותכונות אלוקיות. רק שכאשר היא יורדת לעולמנו הפיזי, רצונו יתברך מתגלה בצורת חוקים השייכים לעולם שלנו, כגון "לא תגנוב",כבד את אמך ואת אביך" וכדו'.
יראת/מודעות לאלוקים צריכה להיות על האדם כל הזמן, כמו שאמר דוד המלך: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (תהילים ט"ז:ח). היא צריכה להיות כמו "יד ימינו" של האדם, שאותה הוא לא שוכח. וכן נאמר במשנה בפרקי אבות (א:ג) "ויהי מורא שמים עליכם", ומסביר הבן איש חי:
"יש שנוהגים ביראת שמים כמו אדם עם ארנק כספו. הארנק טמון בכיסו והוא אינו רואה אותו בכל רגע. רק כאשר הוא צריך לקנות חפץ או מזון מהחנות. אך לאחר שקנה את הדבר והוא מחויב לשלם, והמוכר תובע ממנו את הכסף – אזי הוא מוציא את הארנק מכיסו ומשתמש בו כדי לשלם את חובו.נחזור למשולש בן 28 האותיות של בראשית א:א – ראינו שהמשולש הפנימי מאיית את המילים "יראה השמים". שים לב שמימין לזה נמצאת המילה:"תלבש" (בלשון עתיד).נראה שזה מרמז על מה שאמרנו – שיראת שמים צריכה להיות לָבוּש על האדם, כמו בגד, ולהיות לימינו תמיד. רק אז יוכל האדם להגיע ל" הדרך ישכן אור" וישיג לחכמה וקדושה אמיתית.
כך גם כאן. האדם אינו זוכר את יראת השמים תמיד, ואינו מציב אותה לנגד עיניו. רק לאחר שחטא ונכשל בעבירה – מתעוררת היראה בליבו, כי הוא דואג שמא ייענש. ואז הוא עושה תשובה על חטאו. אך אין זו " הדרך ישכן אור" (איוב לח:יט). אלא, היראה צריכה להיות מונחת עליו כמו בגד שהוא לובש על גופו – שרואה אותו בכל רגע, ואינו מסיח דעת ממנו לרגע.
ועל יראה זו אמר רבי מאיר בברייתא של אבות, לגבי לימוד תורה לשמה: "וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה", ובאמצעות זאת: "וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן". ועל כך נאמר: "צֶ֣דֶק לָ֖בַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁ֑נִי כִּמְעִ֥יל וְ֜צָנִ֗יף מִשְׁפָּטִֽי" (איוב כט:יד). כי היראה נקראת בשם "צדקה" כידוע. וזהו שאמר כאן : "וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם" – שתהיה גלויה לעיניך כמו בגד שעליך, ולא כארנק כספים טמון בכיסך שאינך רואה אותו אלא בעת שתצטרך לשלם לחייבים שלך. (חסדי אבות א:ג).
ובספר "תהילה למשה" (חלק א), כותב הרב משה שפירא:
בתלמוד נאמר: "אמר רבי יוחנן: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד" (שבת ל"א:ב), ובמילים אחרות שם: "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים" (שם).
הגר"א (הגאון מווילנא) מסביר בדרך משל: אדם שומר בבית גנזיו רק את הדברים היקרים והמיוחדים ביותר. והרי כתוב: "לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ..." (תהילים כ"ד:א), וכן: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' " (חגי ב:ח). כלומר, עבור הקב"ה אפילו אבני החן היקרות ביותר אינן נחשבות לשום דבר מיוחד. אם כן, מה שומר הוא בבית גנזיו? רק ורק את יראת השמים שלנו. שכן "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג:ב). כביכול, זהו הדבר היחיד שאין לו – ושאנחנו נותנים לו.
המשולש שבו מופיעה "יראה השמים" סביב ה"יוד" של החכמה – רומז גם לדברי חז"ל במסכת שבת (ל"א א'): "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו". שכן המשולש החיצוני – "יראה השמים" – מקיף וחוסם את הכניסה בפני מי שאינו ראוי לחכמה האמיתית.
(אפשר גם לומר שבצד שמאל של המשולש, מול "תלבש", נמצא "תא אם". פירושו "בא אם [תלבש]")
דרך עץ חיים
והנה קטע מאיר עיניים מתוך "דרך עץ חיים" מאת המקובל האלוקי, הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו זצ''ל), אשר שופך אור על דברים רבים שדיברנו עליהם בסדרה זו:יוצר האדם ומנהיגו הוא עשהו ויכוננהו מוכן להבין ולהשכיל השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה יז) "אמר להם, חכמתו מרובה משלכם! וכאשר יחפוץ בתבונה על פי דרכו, ינחהו להשיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם שכיסם עתיק יומין.
אך הנה טובו בידו (ע"פ בראשית כד י) ולו משפט הבחירה (דברים כא יז) – להתחכם ולדעת או לישאר ערוֹם מכל חכמה, הגם שהלב והשכל בקרב גופו. וזה תראה כי שְּׁנַיִם הם בתבונה אחת נבראו: שֵׂכֶל האדם, והתורה המשכלת אותו. על התורה נאמר (ירמיה כג כט): "הלוא כה דברי כאש, נאם ה'"; והודיענו בזה כי אמת הדבר שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לֵאוֹר בו.
כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר־מה אשר ישיג השכל בטרחו, אך התורה הִנָּהּ קודש ה', אשר לה מציאות גבוהה בגבהי־מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי־מרומים, גנזי־הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה. והוא דְבר החכם (משלי ו כג): "ותורה אור" – אור ממש, ולא חכמה לבד, ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה; ובהיכנסה בנשמה – יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים
ואף גם זאת (ויקרא כו מד), הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש (ספרי דברים אות שמג), ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלובה, השלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה – אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני־גוונים מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא: כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן – כן כאשר הן, לא יִירָאוּ כי אם גחלים וגם כמעט עמומות (שאִשן כמעט כבוּיה). ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא.
וכבר פירשו זה בספר הזוהר על אל"ף בי"ת; ואין הדבר משל, אלא עצמי כפשוטו ממש, כי כל האותיות שאנו רואים בתורה כולן מורות על עשרים ושנים אורות הנמצאים למעלה, והאורות ההם העליונים מזהירים על האותיות, ומכאן נמשכה קדושת התורה, קדושת ספר־התורה ותפילין ומזוזות וכל כתבי הקודש. ולפי הקדושה שבה נכתבים, כך תגדל ההשראה וההארה של האורות ההם על אותיותיהם. ולכך ספר התורה שיש בו פיסול אחד – נפסל כולו, כי אין ההארה עומדת עליו כראוי, שתימשך ממנו הקדושה לעם בכח הקריאה בו:
ונשוב לענין, כי האורות עומדים על האותיות, ובאותם האורות כלולות כל הבחינות הפרטיות שיש על כל אות ואות, כאשר זכרתי; אך אין מגיע לנשמת הרואה את האותיות ההן אלא אור אחד סתום, כמו הגחלת; אך כשמשתדל האדם להבין, וקורא וחוזר וקורא, ומתחזק להתבונן, הנה כל־כך מתלהטים האורות ההם ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת בנשמה, ועל זה אמר התנא (אבות ה כב): "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה", כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים עד שתתלהב כמעשה האש ממש:
והנה בהיות השלהבת מתלהטת, כבר אמרתי שיש בה כמה גוונים מרוקמים, וכן נמצאים כמה ענינים גדולים נכללים בשלהבת של האור הזה. אמנם עוד ענין אחר נמצא, כי יש כמה פנים לתורה (ראה סנהדרין לד.), וכבר קבלו הקדמונים שלכל שורש מנשמות ישראל יש כולם בתורה, עד שיש שִשים רִבּוא פירושים לכל התורה, מחולקים לששים רבוא נפשות של ישראל. וזה נקרא שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחילה מתלהטת, ואז נראים בה כל האורות הראויים לענין ההוא. ואותם האורות עצמם מאירים בשִשים רבוא דרכים, בששים רבוא של ישראל, וזה סוד "וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג כט)
הרי לך שאף על פי שהתורה היא בלי תכלית, ואפילו כל אות ממנה היא כן, אך צריך לְלַבּוֹתָהּ, ואז תתלהב: וכנגדה שֵׂכֶל האדם עשוי כן, כי גם כן יש לו כח השגה רבה, אך כאשר יתלהט בכח התבוננות; ועל זה כתיב (משלי ב ו): "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה", וזה כי כל הנמצאים – מדיבורו של הקדוש ברוך הוא נעשו, כמו שכתוב (תהלים לג ו): "בדבר ה' שמים נעשו". נמצא שהפה הזה הוא השורש לכל הנבראים, וזה עצמו מקיים אותם, והבל היוצא מן הפה הזה, רוצה לומר ההשפעה היוצאת אל כל הנבראים מן המקור שהוציא אותם. ועל כן נאמר (דברים ח ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", שהוא זה ההבל היוצא ומקיים, והוא המתלבש בדברים הנאכלים לזון האדם, שכך צריך לו:
והנה החכמה כבר ניתנה מן הקדוש ברוך הוא בלב כל בני־האדם, אך כדי שתתגבר צריך שאותו הפה המקיים אותה ינשב בכח, ואז נעשה ממש כמו האש גם כן, שכשמנפחים בה – מתלהבת, כן כשזאת ההשפעה תרד מן הפה כמו נשיבה – תלהט החכמה וייראו הדעת והתבונה הכלולות בה כבר, אלא שלא היו נראות כי לא היה נראה כי אם 'חכמה', שהיא השכל עצמו, אך ה'תבונה' היא בינת השכל, המחברת דבר אל דבר ומקיימת דבר בדבר, וה'דעת' היא התולדה היוצאת מכל אלה, ואלה לא יעשו פעולתן אלא בכח נשיבה שינשב הפה העליון בהן: ונמצא שהחכמה כבר ניתנה, והפה אינו אלא מקיים אותה, אך הדעת והתבונה הן מתחדשות, דהיינו שמתחדש גילויין תמיד רק בכח נשיבת הפה. ועל כן אמר אליהוא (איוב לב ח): "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", ולשון "נשמת" הוא כמו "נשמת ה' כנחל גפרית", שהוא מלשון 'נשימה' ולא מלשון 'נשמה', דהיינו נשימת הפה, נשיבת הרוח. וזאת היא הנותנת הבינה, ולא הימים או השנים:
הנה על כן, חוב הוא מוטל על האדם לשים עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב – הנה לא תבוא חכמה לבקש אותו, ונשאר בחושך בלא ידיעה, והולך בדרכי־ההבל ובאפילה, וסוף־דבר יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי־המלכים הקדוש ברוך הוא על שלא נשתמש מן החכמה ומן הכח אשר הטביע בו לעשות חַיִל; זה ודאי פיתוי היצר, הסיטרא אחרא, אשר ישתדל בכל עוז להפילו בזה ובבא, כי כבר ידע אם נפל בזה מעט נשאר לו לשוב ולהתקומם, כי ידיעת האמת מחזקת הנשמה ומרחקת ממנה היצר ודאי, ואין דבר מחליש הנשמה לפי היצר כחסרון הידיעה: ואם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני־האדם – לא היו חוטאים לעולם, אך לא היה אפילו היצר קרוב אליהם ושולט עליהם, כמו שאינו שולט במלאכים
ולהיות שהקדוש ברוך הוא רצה שהאדם יהיה בעל יצר, שיוכל להיות מנוצח או נוצח בשיקול אחד, לכן שָׂם בהם הידיעה, אך סגורה כגחלת, ושתוכל להתפשט כשלהבת, והבחירה ביד האדם. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (בבא בתרא עח ב): "על כן יאמרו המושלים: בואו חשבון" (במדבר כא כז); "המושלים" – אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" – בואו ונחשוב חשבונו של עולם, כי מי שאינו מושל ביצרו לא ישים עצמו לזה לעולם, אך המושלים ביצרם הם יעשו את הדבר הזה, וילמדוהו לאחרים לעשות אותו: הלא האדם רוב שנות־ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי־שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת – לחשוב מחשבת ממש: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי־המלכים הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה ופריה רב, שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי, ויבקש בלבבו:
מה עשו הראשונים אבות־העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו עליו השלום? מה עשה דוד משיח־ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי־חייו לעשות, כן גם הוא וטוב לו: אז יתורו מחשבותיו לדעת באיזה מצב הוא נמצא ועומד, לפי הנרצה בדרך אשר דרכו אנשי־השם אלה אשר מעולם המה
ואם אַיִן? ואם רב ממנו כח היצר ולא יכול לדין עם שתקיף ממנו? הן לזאת חרד היה וצווח ככרוכיא (צעק בקול גדול ככרוכיא [-עגוּר]) הקדוש רבי שמעון בן יוחאי בתיקוניו, תיקון עשירי, וזה לשונו: ווי לון לבני נשא דקודש בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב יב), אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דלהון, בארחין דלהון [תרגום: אוי להם לבני אדם, שהקדוש ברוך הוא אסור עמם בגלות, "ויפן (הקב"ה) כה וכה וירא כי אין איש", אלא איש לדרכו פנו בעסקיו בדרכו]:
כלל הדברים: האדם שאינו חושב על זה קשה לו מאוד־מאוד להגיע אל השלימות; והאדם החושב על זה, קרוב אליה מאוד. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד – לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם. אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות־זמן לפחות לשים אל לבו, אם מעט ואם הרבה (קהלת ה יא), כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל (ע"פ יהושע א ח). (ראו שם עוד הרבה)
>> הבא ואת הארץ
הערות
- [1] שים לב שזהו המילוי יוד, הידוע גם כמילוי הגדול, המילוי הנשגב ביותר. שכן זו תכלית הבריאה העליונה, ובזה האדם לבדו דומה לא-לוהים.
המילוי הרגיל הוא בית חית יוד ריש הא חית ואו פא שין יוד תאו אשר גימטריא שלו היא 2665. 26 הוא שם הוי"ה, ו-65 הוא אופן ההגייה שלו (א-דני). לחזור
- [2] https://youtu.be/ikGLJHNcJLo?t=3378
קוד הבריאה חלק א'
לחזור
- [3] https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A0%D7%99_%D7%96%D7%94%D7%A8_%D7%99_%D7%91 לחזור
- [4] . ב"מסילת ישרים" פרק ט"ז כותב רבי משה חיים לוצאטו:
"כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמיתית". לחזור
- [5] וכך משה שראה את אלוקים יותר מכל אדם היה "עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה"( במדבר יב:ג). כי כאשר אדם רואה את אלוקים, הוא חש יראה ומבין כמה הוא קטן.
לחזור
דירוגים 9.31 / 10
מספר דירוגים 13