תמורה דף יז. א

ר' יוסי בר' יהודה אומר "עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא במוקדשין בעלי מומין",
באיזה אופן מיירי?

בתמורה - לוקה / קדוש במוקדשין בעלי מומין - לא לוקה / קדוש
לחזקיה [1] סבור שמותר להמיר סבור שמותר להקדישם
לר' יוחנן סבור תמורת עולה ואמר תמורת שלמים
(ל"א) סבור לומר שור שחור ואמר לבן
סבור להקדיש עולה והקדיש שלמים
(ל"א) סבור להקדיש שור שחור והקדיש לבן
לריש לקיש סבור שאפשר לחלל קדשים ולא נתכוון להמיר כלל [2] סבור שבעלי מומים נאכלים בלא פדיון [3]
לרב ששת באומר כשאכנס לבית אעשה תמורה - וכשנכנס המיר בלא דעת [4] באומר כשאכנס לבית אעשה הקדש - וכשנכנס הקדיש בלא דעת

המקדיש את הטריפה מה דינה?

איזה קדושה חלה כיצד היא נפדית
לשמואל [5] קדשה קדושת הגוף צריכה מום קבוע ונפדית למיתה
לרב אושעיא קדשה קדושת דמים כעצים ואבנים נפדית בלא מום להאכיל לכלבים [6]

תמורה דף יז: א

מנין לנו שולד ותמורת שלמים או ולד ותמורת בעלי מומים, שהם קדושים?

שלמים תמימים שלמים שנפל בהם מום
ולד [7] לתנא דברייתא: דכתיב "זכר" [8]
לר' ישמעאל: דכתיב "אשר יהיו לך" [9]
לתנא דברייתא: דכתיב "אם" זכר
לר' ישמעאל: דכתיב "זכר" [10]
תמורה [11] לתנא דברייתא: דכתיב "נקבה"
לר' ישמעאל: דכתיב "רק קדשיך"
לתנא דברייתא: דכתיב "אם" נקבה
לר' ישמעאל: דכתיב "נקבה"

ולד שלמים בעלי מומים שקדוש, לאיזה ענין הוא קדוש?

אליבא דר' אלעזר (לקמן דף יח:) [12] אליבא דרבנן (לקמן דף יח:)
לשמואל ורבא קדוש להקרב קדוש לרעייה
לבר פדא ורב פפא קדוש לרעייה [13] קדוש לרעייה
-------------------------------------------------

[1] ובאומר מותר עשה בתמורה שוגג כמזיד - שלוקה, וציינו התוס' (ד"ה גבי), לדבריהם בריש מכילתין (דף ב. ד"ה הא) ששם הביאו את מחלוקת רבינו ברוך עם רבינו שמעון שאנץ, דרבינו ברוך ס"ל שבתמורה נתחדש כאן שיש מלקות גם בשוגג, ואילו רבינו שמעון שאנץ ס"ל שאין שייכות למלקות בשוגג. ולדבריו גרסינן כאן "קדיש ולא קדיש", ר"ל דבתמורת שוגג דאומר מותר - חל ההקדש, ואילו באומר מותר להקדיש בעלי מומים והקדיש - לא חל הקדשו, כיון שהוא שוגג.

[2] פי', דיודע הוא שתמורה אסורה, ולכך אמר "תצא זו ותכנס זו" - וחשב שבלשון זו אין כאן תמורה אלא חילול, אלא שהדין לא כן דבתמורה מועילים מעשיו בשוגג כמזיד וחלה התמורה ושניהם קדושים ולוקה. ובשטמ"ק (אות ט"ז) פירש, שאפי' שאמר תקדש זו על מנת שתצא זו לחולין ג"כ קדושים שניהם בתמורה - והרי שעשה שוגג כמזיד.

[3] ופטור ממלקות אפי' שאכלם - דלא אמרינן במוקדשים שוגג כמזיד. וכאן לא שייך לגרוס "קדוש ולא קדוש" - דהא כבר קדושים וכנ"ל, ועל כרחך כאן הגירסא "לקי ולא לקי" - תוד"ה גבי בסופו.

[4] רש"י פירש שהוא אדם בעל מחשבות, וכשעשה לבסוף את התמורה כשנכנס לבית - עשה זאת בלא דעת. ותוס' (ד"ה אכנס) מקשים, דא"כ מה צריך להקדמה "אכנס לבית זה אקדיש ואמיר" - נימא רק שנכנס לבית ועשה המרה שלא מדעת. ולכן פירשו תוס' שמיירי שאמר כשעמד מחוץ לבית ואמר: "כשאכנס לבית זה תהיה בהמה זו תמורה או הקדש" - וכשנכנס לא חשב ולא אמר כלום מענין ההקדש או התמורה, ונמצא שחלה התמורה וההקדש שלא מדעת. והדין הוא, דבתמורה קדיש ולקי - דעשה בה שוגג כמזיד. ובהקדש לא קדיש ולא לקי עליו אם אכלו - דלא עשה בו שוגג כמזיד.

[5] מבואר בגמ' דכל דבריו הם אליבא דחכמים דפליגי אר' אליעזר דמשנתנו (דלשיטת שמואל יש מחלוקת כזו), וסוברים שאפי' על דבר שאינו ראוי לגופו חל עליו קדושת הגוף. אכן לפי שיטת ר"א דמשנתנו הסובר דכלאים וטריפה וכו' לא קדושים ולא מקדשים - מודה שמואל שאינה קדושה כלל. ועכ"פ אליבא דחכמים ס"ל לשמואל שכיון שקדושים קדושת הגוף צריכים מום קבוע לפדותן, וכיון דקיי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, כאן פודה אותה למיתה וטעונים קבורה אחר מיתתם.

[6] דכיון שס"ל שאין כאן קדושת הגוף אלא קדושת דמים יכול לפדות הטרפה בלא מום קבוע ובשביל להאכילן לכלבים.

[7] למשנתנו ולד שלמים קרב שלמים, אכן לקמן (דף יח.) יש מחלוקת בזה. וכן למשנתנו ולד ולדן דינו כולד שלמים, וגם בזה יש מחלוקת לקמן, וע' בטבלאות שם.

[8] לשון הפסוק (ויקרא ג:א) "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ".

[9] לשון הפסוק (דברים כב:יז) "רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'".

[10] פי' מפסוקים אל למדנו שהוא קדוש, אולם לענין להקרב - ע' להלן בטבלא הבאה.

[11] דין תמורה הוא בין בשלמים ובין בעולה, ואילו דין ולד לא שייך בעולה שהיא באה דוקא מהזכרים. אולם אם עבר והקדיש נקבה לעולה וילדה, ע' לקמן (דף יח:) במשנה. וכשקרב עולה דינו שטעון הפשט וניתוח וכולו כליל לאישים. וכשקרב שלמים דינו כשלמים דטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.

[12] דס"ל שאם עבר והקדיש נקבה לעולה וילדה - ולדה קרב עלה, אף שאמו אינה ראויה להקרב עולה. וא"כ י"ל דה"ה כאן בולד בעלי מומים דאף שאין אמו קרבה מ"מ הולד קרב.

[13] כלומר, מה שאמרו לרעייה לדברי הכל כוונתם שגם אליבא דר' אלעזר אינו קדוש להקרב, דאינו דומה למקדיש נקבה לעולה שולדה קרב עולה, דשם יש שם עולה על אמו [או משום שמצינו עולה נקבה בעולה העוף - כפירש"י. או משום שקדושה האם בקדושת הגוף דאין לה פדיון - כפי' הרמ"ר בתוד"ה איכא], משא"כ בבעלת מום אין לה שֵם קרבן, וכן היא עומדת לפדיון. וכמבואר כל זה בתוס' ד"ה דאיכא וברבינו גרשום. אולם הגליון בשטמ"ק (אות י"ג) חולק, ע"ש.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף