1) RAN DH Lo Nechleku Ela b’Omer Ilu Hayisi Yode’a she’Aba Beinechem Hayisi Omer Ploni u’Ploni Asurin v’Aba Mutar

ר”ן ד”ה לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר (המשך)

(SUMMARY: The Ran explains why Beis Hillel permit in this case.)

ב”ש כרבנן דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב”ה כר”ע דכיון דהכא איכא תרתי

(a) Explanation: Beis Shamai hold like Rabanan, who do not hold that a Neder that was partially permitted is totally permitted, and Beis Hillel hold like R. Akiva, since here there are two [reasons to permit];

חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי אחריני ג”כ יש טעות בלשון

1. Firstly, there is a total mistake regarding the father, and also (secondly), regarding others there is a mistake in the expression;

שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפי’ האחרים לא היה אוסר אותן באותו לשון שאסרן

2. He says that had he known that his father is among them, even the others he would not have forbade them with the expression he used to forbid them;

לפי שהיה מקפיד שיהא מובן מדבריו אפי’ רגע כמימריה שיהא אבא בכלל האיסור

i. He would have been adamant that it [not] be understood from his words, even for a moment while saying them, that his father is included in the Isur.

ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני

3. Therefore, he says that he would not have said “all of you”, rather, “Ploni and Ploni.”

וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס”ל לב”ה דכי האי גוונא מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו.

4. Summation: Since here there are two [reasons to permit], i.e. a total mistake regarding his father, and a mistake in the expression regarding the others, Beis Hillel hold that in such a case, we apply call (apply to) it a Neder that was partially permitted is totally permitted.

2) RAN DH Lo Nechleku Ela b’Omer…

ר”ן ד”ה לא נחלקו אלא באומר...

(SUMMARY: The Ran explains how the law depends on following his initial or final words.)

דס”ל לרבא פלוגתייהו במעמיד לשונו הראשון

(a) Explanation: Rava holds that they argue about when he is Ma’amid his first expression;

וטעמייהו דב”ש משום דסברי לה כר”מ דאמר (תמורה כה:) גבי ה”ז תמורת עולה וחזר ואמר הרי זו תמורת שלמים תפוס לשון ראשון והרי היא תמורת עולה ואין בה שלמים כלל

1. Beis Shamai hold like R. Meir, who says (Temurah 25b) that one who says “this is Temuras (in place of) Olah, and then said “it is Temuras Shelamim”, we follow his initial words, and it is Temuras Olah. It has no [Kedushas Temuras] Shelamim at all;

ור’ יוסי ס”ל דהרי זו תמורת שלמים שבגמר דבריו אדם נתפס

2. R. Yosi holds that it is Temuras Shelamim. We follow his final words.

וב”ש סברי לה כר”מ דאמר תפוס לשון ראשון הלכך כיון דבתחלת דבריו דהיינו כולכם אסורים הרי הן כמו שאמרן בתחילה

3. Beis Shamai hold like R. Meir, who says that we follow his initial words. Therefore, since his initial words, i.e. “all of you are forbidden”, are like he initially said [the Neder stands].

אף על פי שבגמר דבריו שאומר חוץ מן אבא משוי טעות בדבריו הראשונים

(b) Implied question: In his final words, i.e. he says “except for father”, he considers his initial words to be mistaken!

לא קפדינן בהכי דעיקר דבורו של אדם הוא תחלת דבריו

(c) Answer: We are not particular about this, because one’s primary utterance is his initial words;

דכי היכי דהתם כשדברו הראשון סותר דברו האחרון אין חוששין למה דאמר בסוף כלל דהיינו תמורת שלמים

1. Just like there (Temurah), when his initial word (Olah) contradicts his final word, we are not concerned at all for what he said at the end, i.e. Temuras Shelamim…

הכא נמי שאף שדברו האחרון דהיינו חוץ מן אבא קיים לפי שאינו סותר דברו הראשון אלא מבאר

2. Also here, even though his final word, i.e. “except for father”, is fulfilled, since it does not contradict his initial word, rather, it explains it…

מ”מ כיון דסבירא לן דבסותרין זה את זה תופסין לשון ראשון בשאין סותרין ג”כ עושים עיקר מתחלת דבורו

i. In any case, since we hold that when they (his initial and final words) contradict each other, we follow his initial words, also when they do not contradict each other, we make his initial words primary.

וכיון שתחלת דבורו מסכים עם מה שאמר בתחילת הנדר מתקיים לגבי האחרים וליכא הכא הותר מקצתו כלל דאביו לעולם לא היה בכלל הנדר

ii. Since his initial words agree with what he said at the beginning of his vow, it is fulfilled regarding the others. It was not partially permitted at all, for his father was never included in the Neder.

וב”ה סברי לה כר’ יוסי דאמר דכשסותרין דבריו זה את זה הולכין אחר גמר דבריו

(d) Explanation: Beis Hillel hold like R. Yosi, who say that when his words contradict each other, we follow his final words;

והכא נמי כשאין סותרין שיש לעשות עיקר מגמר דבריו דהיינו מה שאמר חוץ מן אבא

1. Also here, when they do not contradict, we make his final words primary, i.e. “except for father”;

ונמצא שיש בנדר טעות וכיון שבטל מקצתו בטל כולו.

i. It turns out that there is a mistake in the Neder. Since part is Batel, it is totally Batel.

3) RAN DH Eisivei Rav Papa l’Rava v’Chulei

ר”ן ד”ה איתיביה רב פפא לרבא וכו’

(SUMMARY: The Ran explains why he did not challenge Rabah.)

בשלמא לרבה מוקי לה לרישא דאמר לזה ולזה וסיפא דאמר לכולכם,

(a) Explanation: Granted, Rabah establishes the Reisha when he said “to this [one] and to this”, and in the Seifa he said “to all of you”;

כלומר רישא קרי תרי בבי קמאי וסיפא קרינן בבא בתרייתא

1. I.e. the first two clauses are called the Reisha, and the last clause is called the Seifa.

והכי פירושו בשלמא לרבה מוקי להו לתרי בבי קמאי במשנה דבריו הראשונים

2. It means as follows. Granted, Rabah establishes the first two clauses when he changes his initial words;

ומשום דבבא קמייתא נקט שאמר בתחלה שאני נהנה לכולכם קאמר דמוקי לה שאמר לזה ולזה

i. Due to the first clause it discusses when he said at the beginning “that I give benefit to all of you”, [Rabah] establishes it that he said [now] “to this and to this”;

כלומר דהשתא שיודע שאביו ביניהם אומר שאילו היה יודע כן מתחלה היה אומר לזה ולזה

ii. I.e. now that he knows that his father was among them, he says that had he known so from the beginning, he would have said “to this and to this”;

ומשום הכי לר’ עקיבא הותר אחד מהן הותרו כולן כיון דאיכא תרתי

(b) Explanation (cont.): Therefore, according to R. Akiva, if one of them was permitted, all of them are permitted, since there are two [reasons to permit];

טעות לגבי האב וטעות בלשון לגבי האחרים

1. There is a mistake about the father, and a mistake in the expression regarding the others.

ומציעתא נמי דשאיני נהנה לזה ולזה במשנה הוא אלא שהשנוי הוא הפך מן הראשון

(c) Explanation (cont.): Also regarding the middle clause, “that I will not give benefit to this and to this”, is when he changes, but the change is the opposite of the first

דברישא אמר בתחלה לכולכם ועכשיו הוא משנה לומר שאילו היה יודע היה אומר לזה ולזה

1. In the Reisha, he initially said “to all of you”, and now he changes to say that had he known, he would have said “to this and to this”;

ובמציעתא מיירי דאמר בתחלה לזה ולזה ועכשיו משנה לומר שאילו היה יודע שאבא ביניכם היה אומר כולכם חוץ מן אבא

2. In the middle clause, the case is that he initially said to this and to this, and now he changes to say that had he known that father is among [them], he would have said “all of you, except for father”;

וקמשמע לן דכי האי גוונא נמי קפידא הוי ושנוי מיקרי

i. The Chidush is, he is particular also in such a case, and it is called a change;

דאיכא אינשי דקפדי כשיודעין שאביו ביניהם לומר לזה ולזה כדי שלא יהא אביהם נכלל בכלל הנדר אפילו רגע

ii. Some people are adamant when they know that their father is among them to say “to this and to this, so the father will not be included in the Neder even for a moment;

ואיכא אינשי דקפדי איפכא לומר כולכם כשאביו ביניהם ולא לומר לזה ולזה לפי שמי שאומר לזה ולזה מאחר הרבה לבאר שלא יפרוט את אביו

3. Some people are adamant oppositely to say “all of you” when their father is among them, and not to say “to this and to this”, for one who says “to this and to this” delays greatly to show that he will not mention his father by name;

שמי ששומע שהוא מתחיל ואומר לזה ולזה אפשר שיהא סבור שלבסוף יזכיר את אביו ג”כ ולפיכך הוא בוחר לכבוד אביו שידיר האחרים בלשון כולכם כדי שיבאר לאלתר שאין אביו נכלל

i. One who hears that he begins to say “to this and to this”, perhaps he thinks that at the end he will mention also his father. Therefore, for the honor of his father, he prefers to be Madir the others through “to all of you”, in order to explain immediately that his father is not included.

הלכך בבא קמא דברייתא קמשמע לן דבמשנה מכלל לפרט הוי שנוי וכשהותר מקצתו הותר כולו

(d) Explanation (cont.): Therefore, the first clause of the Beraisa teaches that when he changes from a Klal (all of you) to Prat (to this and to this), this is a change, and when part is permitted, all is permitted;

מציעתא קמשמע לן דבמשנה מפרט לכלל דהיינו שאמר בתחלה לזה ולזה ועכשיו אמר לכולכם

1. The middle clause teaches that when he changes from Prat to Klal, i.e. initially he said “to this and to this” and now he says “to all of you”;

דכי האי גוונא נמי שנוי הוי והותר הראשון כלומר אחד מהן הותרו כולן

i. Also such a case is a change. If the first was permitted, i.e. one of them, all of them are permitted.

וסיפא דקתני הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין דאמר לכולכם בין בתחלה בין בסוף

2. The Seifa teaches that if the last was permitted, the last is permitted, and all of them are forbidden. He said “to all of you” both at the beginning and at the end.

אי נמי דאמר בתחלה ולבסוף לזה ולזה דכיון שהוא מעמיד דבריו הכל אחד

3. Alternatively, he said “to this and to this” both at the beginning and at the end. Since he is Ma’amid his words, it (the law) is all the same (no matter which expression he said).

ומשום הכי קתני דהותר האחרון כלומר האחד מהן האחרון מותר וכולן אסורין

4. Support: This is why it taught “the last was permitted”, i.e. the one of them, i.e. the last is permitted, and all of them are forbidden.

והשתא קס”ד דראשון ואחרון לאו דוקא אלא אחד מהן קאמר.

5. Explanation: Now we are thinking that “first” and “last” are not precise. They just mean one of them.

26b----------------------------------------26b

4) RAN DH Ela Seifa

ר”ן ד”ה אלא סיפא

(SUMMARY: The Ran explains why now we call the middle clause “Seifa.”)

כלומר מציעתא אי דאמר לזה ולזה כלומר שבתחילה אמר לכולכם ועכשיו אומר לזה ולזה

(a) Explanation: I.e. the middle clause, if he said “to this and to this” i.e. initially he said “to all of you”, and now he says “to this and to this”;

וכי קתני בברייתא לזה ולזה אדבריו אחרונים קאי

1. When the Beraisa taught “to this and to this” it refers to his final words.

ר’ עקיבא היא בתמיה הא במשנה אפי’ רבנן מודו

(b) Explanation (cont.): [The Gemara] asks in astonishment “is it [only like] R. Akiva?!” When he changes, even Rabanan agree!

וליכא למימר דכי היכי דלרבה תרי בבי קמאי במשנה לרבא נמי תרי בבי קמאי במעמיד

(c) Suggestion: Perhaps just like according to Rabah, in the first two clauses he changes, also Rava explains that in the first two clauses he is Ma’amid;

אלא דרישא כשאומר בתחלה ולבסוף כולכם ומציעתא כשאמר בתחלה ולבסוף לזה ולזה

1. However, in the Reisha he says initially and at the end “to all of you”, and in the middle clause he says initially and at the end “to this and to this”!

דליכא למימר הכי דבשלמא לרבה תרווייהו צריכי לאשמועינן דבין מכלל לפרט או מפרט לכלל שנוי הוי

(d) Rejection: You cannot say so. Granted, according to Rabah, [the Beraisa] needs to teach both of them, that whether he changes from a Klal to Prat, or from Prat to Klal, it is a change;

אלא לרבא דלית ליה אוקמתא אלא במעמיד תרתי במעמיד למה לי

1. However, according to Rava, who establishes them only when he is Ma’amid, why do we need two clauses about Ma’amid?!

אלא ודאי רישא במעמיד ומציעתא במשנה וכיון שכן קשיא מציעתא דהיכי קאמר דר”ע היא ולא רבנן דקתני כיצד אמר ר”ע

2. Rather, surely in the Reisha he is Ma’amid, and in the middle clause he changes. Therefore, the middle clause is difficult. How can [the Mishnah] say that it is R. Akiva, and not Rabanan, for it taught “how did R. Akiva teach…”?

הא במשנה אפילו רבנן מודו

i. When he changes, even Rabanan agree!

והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מסיפא דקתני האחרון מותר וכולן אסורין והיכי משכחת לה לר”ע הא אמרת דאפי’ מעמיד שרי

(e) Implied question: We could have asked also from the Seifa, which taught “the last is permitted, and all are forbidden.” How can this be like R. Akiva? We said that he permits even when one was Ma’amid!

אלא דכיון דמציעת’ קשיא ליה לא נטר ליה עד סיפא

(f) Answer: Since the middle clause was difficult, he did not wait until the Seifa.

ונראה בעיני דהיינו טעמא דכי אמרי’ בשלמא לרבה קרינא למציעתא רישא וכי אמרינן אלא לדידך קרינא למציעתא סיפא

(g) Implied question: Why when we say “granted, according to Rabah…”, we call the middle clause the Reisha, but when we say “however, according to you (Rava)…”, we call the middle clause the Seifa?

משום דלרבה מציעתא ורישא בחד גוונא דהיינו במשנה ומשום הכי קרינן להו לתרוייהו רישא

(h) Answer: According to Rabah, the middle clause and the Reisha are in one manner, i.e. he changes. Therefore, we call both of them the Reisha;

דלדידיה ליכא אלא תרי בבי בברייתא דהיינו תרי גווני קמאי במשנה וסיפא במעמיד

1. According to him, there are only two clauses in the Beraisa, i.e. two ways. In the first, he changes. In the Seifa, he is Ma’amid;

אבל לרבא דלא אפשר לאוקמיה מציעתא דומיא דרישא במעמיד דאם כן תקשי לן תרתי במעמיד למה לי

2. However, according to Rava, we cannot establish the middle clause like the Reisha, when he is Ma’amid, for if so, it is difficult. Why do we need two clauses about Ma’amid?!

קרינא למציעתא סיפא.

i. [Therefore,] we call the middle clause the Seifa.

5) RAN DH Eisivei Rav Ada l’Rava v’Chulei

ר”ן ד”ה איתיביה רב אדא לרבא וכו’

(SUMMARY: The Ran explains why we ask only against Rava.)

כלומר וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי ומוקי ב”ש כרבי מאיר

(a) Explanation: This is difficult for Rava, who says that they argue about when he is Ma’amid, and establishes Beis Shamai like R. Meir;

ומדאינהו כר”מ משמע דר”מ נמי ס”ל כותייהו דאביו מותר וכולן אסורין

1. Since [Beis Shamai] hold like R. Meir, this connotes that also R. Meir holds like them, that his father is permitted, and all [the others] are forbidden;

וכאן התיר ר”מ כל הבצלים

2. Here, R. Meir permits all onions!

וכל שכן דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד ד”ה כולהון אסורין ואביו מותר דא”כ ר”מ שהתיר כל הבצלים דאמר כמאן

(b) Implied question: All the more so this is difficult for Rabah, who says that when he is Ma’amid, all agree that all are forbidden and his father is permitted. If so, R. Meir, who permits all onions, like whom does he hold? (He is not like Beis Shamai or Beis Hillel!)

אלא דמשום דהך מתני’ תני ר”מ בהדיא ורבא הוא דאדכריה לר’ מאיר אקשי ליה לרבא

(c) Answer: Because this Mishnah explicitly teaches R. Meir, and Rava mentioned R. Meir, we ask against Rava.

ובדין הוא דה”מ לשנויי דנהי דב”ש סברי לה כרבי מאיר [אבל רבי מאיר] לא ס”ל כותייהו אלא כב”ה ואפילו במעמיד שרי

(d) Implied question: We could have answered that granted, Beis Shamai hold like R. Meir, but R. Meir does not hold like them, rather, like Beis Hillel, and permits even when he is Ma’amid!

דנהי דאמר רבי מאיר תפוס לשון ראשון ה”מ כשסותר זה את זה כעולה ושלמים

1. Granted, R. Meir said that we follow his initial words. This is when they (his initial and final words) contradict each other, like Olah and Shelamim;

אבל בשאינו סותר באומר חוץ מן אבא ס”ל דבגמר דבריו אדם נתפס

2. However, when they do not contradict, e.g. he says “except for father”, he holds that we follow his final words!

אלא דלפום טעמיה דמקשה דמוקי רבי מאיר כב”ש מתרץ לה דלאו במעמיד היא אלא במשנה לרבה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא

(e) Answer: According to the reasoning of the Makshan, who establishes R. Meir like Beis Shamai, he answered that he is not Ma’amid, rather, he changes. According to Rabah, R. Meir holds like R. Akiva;

דהא רבה לא ס”ל דב”ש כר”מ הלכך מצינן לאוקמי לרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא

1. Rabah does not hold that Beis Shamai hold like R. Meir. Therefore, we can establish R. Meir like R. Akiva;

ולרבא דאמר דבמהפך דבריו דברי הכל מותר קאי רבי מאיר כדברי הכל.

2. According to Rava, who says that when he switches his words, all agree that [all are] permitted, R. Meir holds like everyone.

6) RAN DH ul’Inyan Halachah

ר”ן ד”ה ולענין הלכה

(SUMMARY: The Ran rules like R. Akiva, and is stringent like Rabah.)

קי”ל כר’ עקיבא אליבא דב”ה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו

(a) Opinion #1: We hold like R. Akiva, according to Beis Hillel, that a Neder that was partially permitted is totally permitted;

ובפלוגתא דרבה ורבא כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהילכתא כרבא משום דבתראה הוא נקטינן כרבה לחומרא

1. In the argument of Rabah and Rava, since we can say that the Halachah follows Rabah, because he was the Rebbi of Rava, and we can say that the Halachah follows Rava, because he was Basra (later), we are stringent like Rabah;

דבמעמיד כולהון אסורין ואביו מותר ובמשנה בין מפרט לכלל ובין מכלל לפרט כולן מותרין וכן פסק הרמב”ן ז”ל

2. When he is Ma’amid, all of them are forbidden and his father is permitted. When he changes, whether he changes from a Prat to a Klal, or from a Klal to a Prat, all of them are permitted. Also the Ramban ruled like this.

מיהו איכא מ”ד דכי אמר דבמעמיד כולן אסורים דוקא דומיא דמתני’ שלא היה יודע שאביו ביניהם

(b) Opinion #2: Some say that when we say that when he is Ma’amid, all of them are forbidden, this is only in a case similar to our Mishnah, that he did not know that his father is among them;

הלכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה לעולם בכלל הנדר

1. Therefore, since he is Ma’amid, we do not have a Neder that was partially permitted, for his father was never included in the Neder;

אבל בשכולן בכלל ונשאל על אחד מהן וכמתניתין דפותחין כיון שהותר אחד מהן על ידי שאלה הותרו כולן

2. However, [when he said] “all of you” in general, and he asked to permit one of them, like in our Mishnah of “we are Pose’ach”, once one of them was permitted through She’elah, all of them are permitted.

ואין כן דעת הרמב”ן ז”ל (מכאן מדף הבא) בהלכותיו שהוא סובר דאפי’ כה”ג לא אמרינן (גירסת כתב יד) נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נ”ל להכריע

(c) Rebuttal: The Ramban does not hold like this in his Halachos. He holds that even in such a case, we say that a Neder that was partially permitted is totally permitted only if he changed, but not if he was Ma’amid. It seems that he is correct.

OTHER D.A.F. RESOURCES ON THIS DAF