תמורה דף ז. א

מה ילפינן מהפסוקים דלהלן?

"עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא כב:כב) "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ" (שם פסוק כ"ד) "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ" (שם פסוק כ"ה)
לתנא קמא בל תזרקו (מבעלי מומין) לל"ק: אורחיה דקרא [1]
 
לל"ב: לאסור בעל מום בבמת יחיד
אין מקבלים מעכו"ם גם בשאר מומין [2]
לר' יוסי ב"י לאסור קבלת הדם בבע"מ

מה ילפינן מהפסוקים דלהלן? [תוד"ה ומיד].

"אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וכו' אֲשֶׁר יַקְרִיב" (ויקרא כב:יח) "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת וכו' אֵלֶּה" (שם פסוק כ"ה) - אבל אתה מקריב תמימים
לר' יוסי הגלילי שעכו"ם מתנדבים לכל הקרבנות לבד מנזירות

שגם עכו"ם מתנדבים רק תמימים

לר' עקיבא שעכו"ם מתנדבים רק עולה

תמורה דף ז: א

כיצד דורשים את הפסוק (ויקרא כב:כג) "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה"?

שמצוה להקדיש בעלי מומין לבדק הבית שאסור להקדיש בעלי מומין למזבח
בנדבה (הרי זו) נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ נְדָבָה וכו' וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה
בנדר (הרי עלי) נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה

תמורה דף ז: א

המקדיש בעל מום למזבח באופנים דלהלן מה דינו?

הקדישם להקרב למזבח הקדישם לדמי נסכים
לתנא קמא וכן ס"ל לרבא לוקה לוקה [3]
לרבי לוקה אינו לוקה [4]

האם הכהנים יכולים לעשות תמורה בקרבנות דלהלן?

בקרבנות שלהם שהפרישו בבכור של ישראל שניתן להם בחטאות ואשמות של ישראל שניתן להם
לר' עקיבא עושים תמורה אין עושים תמורה אין עושים תמורה
לר' יוחנן בן נורי עושים תמורה עושים תמורה [5] אין עושים תמורה

האם כהן יכול למכור לכהן אחר בכור שקיבל, באופנים ובזמנים דלהלן?

בכור תם בכור בעל מום (בכל זמן)
בעוד הבכור חי בזמן הבית: אין יכול למוכרו [6]
 
בזמן הזה: יכול למוכרו
יכול למוכרו
משנשחט הבכור אין יכול למוכרו [7] יכול למוכרו

האם אמרינן דשור בכור בזמן הזה או שור פסולי המוקדשין בזמן הבית שנגחו שור אחר או ששור אחר נגח אותם שדינם כשור "רעהו"? [תוד"ה לא].

שור בכור בזמן הזה שור פסולי המוקדשין
לר' יוסי הגלילי [8] כשור רעהו - דהם ממון בעלים לאו כשור רעהו
לרבנן לאו כשור רעהו לאו כשור רעהו
-------------------------------------------------

[1] פי' דפסוק "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ", הוא הפסוק האחרון שמונה את המומים שבפרשה, ואורחיה דקרא למיהדר בסוף כל הפסולים ולומר עליהם שלא יקריבו אותם, ע' שטמ"ק בהשמטות (אות ד').

[2] הנה לעכו"ם לא נאסר להקריב בבמה שלהם לגבוה - בעלי מומים שאינם מחוסרי אבר, וס"ד שכמו כן כשהם מקריבים בבית המקדש גם לא יאסר להם שאר מומים שאינם מחוסרי אבר וכדינם בבמה לגבוה, לכך קמ"ל קרא שלא. ולא מבואר בסוגיין מנין יודע זאת גם ר' יוסי בר' יהודה.

[3] והטעם, משום בזיון קדשים שהניח התמימים והקדיש בעלי מומין. וכתבו תוס' (בד"ה אפילו), דלרבא ותנא קמא ה"ה אם הקדיש נקבה או בהמה טמאה לעולה ג"כ לוקה.

[4] ס"ל לרבי ד"לא ירצה" - בהרצאת גופו הכתוב מדבר, והיינו דוקא הקדש גופו ולא הקדש דמיו.

[5] ס"ל דכיון שיש לכהנים בבכור זכיה מחיים הם יכולים לעשות בו תמורה. [ולקמן (דף ח:) מוקמינן לה דוקא בבכור בחו"ל ואליבא דר"ש ע"ש].

[6] כן חידש רב נחמן בר אבוה בסוגיין שבזמן הבית כיון שהוא עומד להקרבה אין לכהן זכייה בגויה אלא משעת הקטרת האימורים ואילך ולא קודם, ולכן אי אפשר למוכרו תמים חי.

[7] בכור שקרב למזבח - בזיון קדשים הוא למוכרו, דאינו דרך ארץ לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח. וע' רע"א מה הדין בכה"ג שעבר ושחט בכור תמים בזמן הזה, וכתב דמסתבר שאסור למוכרו.

[8] דס"ל (בב"ק יב:) דקדשים קלים הם ממון בלעים, וכך סוברת ג"כ סוגיא דידן.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף