רציתי לדעת אם יש ישוב על סתירה בין הגמ' דידן למס' סופרים [פי"ח ה"ד] שמציין עלי' רבינו מסהש"ס . שכמ"ה
הקטן אהרן ברכה הי"ו, ק"ק מילאן יע"א, אטליא
בגמ' כתוב שבשבת ממהרין לבוא לבית כנסת וממהרין לצאת אבל הקשה במסהש"ס שבמס' סופרים כתוב שבשבת מקדימין לבוא וממהרין לצאת מקדימין לבא כדי לקרוא ק"ש כותיקין עם הנץ החמה ומאחרין לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר ואם כן יש סתירה בין הגמ' לבין מס' סופרים שבגמ' כתוב שבשת ממהרין לצאת אבל במס' סופרים כתוב שמאחרין לצאת.
הנה לא מצאתי מי שיישב קושיא זו אבל נראה לעניות דעתי שאפשר לומר כאן תירוץ והוא שעיקר כוונת הגמ' כאן הוא להדגיש שיש הבדל בין שבת ויום טוב לבין יום כיפור שביום טוב יש שמחת יו"ט ובשבת יש עונג שבת לכן אין לאחר הרבה לצאת מה שאין כן ביום כיפור שאסור באכילה ושתייה אין שום ענין למהר לצאת.
אמנם אין כוונת הגמ' להשוות יו"ט ושבת לגמרי אבל בשניהם מה שכתוב שמאחרין לצאת הוא רק ביחס ליום כיפור אבל באמת יש הבדל בין שבת ליו"ט שבשבת הקהל צריכים לשמוע פירוש של הסדר (נראה שפירושו שהיו מפרשים להם מה שקראו בתורה בשבת) אבל ביו"ט לא היו מפרשים הסדר כי כתוב בביצה ד. שרב לא מוקי אמורא עליה ביומא טובא לחבריה משום שיכרות ופירש רש"י שם שלא היה דורש דרשה לרבים ביו"ט כי ביו"ט שותים בסעודה ואסור לשיכור להורות הלכות.
בסיכום - בשבת היה שיעור תורה בבקר וביו"ט לא היה שיעור תורה וזה הכוונה של מס' סופרים שבשבת מאחרין לצאת יותר מביו"ט כדי לשמוע השיעור מה שאין כן כוונת הגמ' שלנו שבשבת ממהרין לצאת פי' ממהרין לצאת יותר מביום כיפור אבל לעולם מאחרין לצאת בשבת יותר מביו"ט כי הענין של שמחת יו"ט ביו"ט הוא יותר גדול מן הענין של עונג שבת בשבת ולכן אוכלים ושותים יותר ביו"ט מבשבת ויש לחוש לשיכרות.
כל טוב
דוד בלום