במדרש- בדור אנוש חטאו ב"אז הוחל לקרוא בשם השם" ונעשה להם מן היבשה ים, וכאן נעשה להם מהים יבשה ואמרו "אז ישיר", וצריך ביאור מה ענין הפיכת הים ליבשה והיבשה לים? ומה ענין מילת "אז" לכאן?
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ז עמ' קפד, ד"ה אז ישיר): כל מלאך ממונה על דבר מסוים ואין בכחו לשנות דבר אל הפכו, ולכן הפיכת היבשה לים והים ליבשה מורה על יחוד ה' ושהכל ביכולתו. 1 משום כך בדור אנוש כשהחלו לחטוא בע"ז נעשתה היבשה לים, ואילו כאן נעשה הים ליבשה. ועל זה נאמר "אז" כי מילה זו מורה על 'עתה' שאין בו חלוקה ולכן זה מורה על אחדות 2 , וכן כתיבת המילה מורה על אחדות כי 'אז' הוא א' שרוכב על ז', ו-7 מורה על ריבוי בכל מקום, וה' הוא אחד שמושל על כל החלקים. 3 ועוד- 'אז' בגימטריא שמונה, כי הטבע נברא בשבעה ימים, והים נקרע במידה שהיא למעלה מהטבע. 4 ומפני שהזמן מחולק ו'אז' אין בו חילוק, ראוי לשבח בכך את ה' שהוא אחד מבלי חילוק. 5
ע' לעיל, שמות 14:31:5:1.
וכן הביא בהמשך דבריו מהמדרש שמילת 'אז' נאמרת על העבר והעתיד, כי מילה זו מורה על ה'עתה' שנבדל מהזמן, שהרי הזמן הוא עבר שכבר היה או העתיד שעדין לא היה, ובלתי אפשרי להשתמש באותה מילה לשניהם. נראה לפרש ש'זמן' מורה על תהליך (שהרי 'זמן' מלשון זימון והכנה) ואילו ה'עת' מחבר את העבר עם העתיד כפי שכתב המהר"ל בתפארת ישראל (פכ"ה עמ' עו, ד"ה והבן), וכן בדרוש על התורה (עמ' כג, ד"ה ובמדרש) שה'עת' הוא תכלית העבר ותחילת העתיד ואיננו זמן בעצם, והוסיף שם שהתורה איננה שייכת לזמן אלא לעת כי היא שכלית, וכוונתו לכאורה לדבריו בגבורות ה' (פמ"ו בתחילתו, עמ' קעה) שלזמן יש יחוס אל הגשם כי לשניהם יש המשך וחילוק, והזמן מתחדש מהתנועה [-של גרמי השמים], והתנועה היא לגשם. ע"ע לעיל, שמות 12:2:12:1.
שמעתי לפרש שהמידות בהם מנהיג ה' את העולם הם 7, והם מתחלקים להנהגות שונות, אך ישנה הנהגה המאחדת את כולם למהלך אחד ותכלית אחת, ומידה זו היא למעלה מעולמינו שהוא עולם של פירוד. עוד בגבורות ה' כאן שמשה חטא ב"ומאז באתי לדבר...הרע לעם הזה" ותיקן ב"אז ישיר", עיי"ש שפירש לפי האמור, שמשה היה דבק במידה העליונה הזו וטעה בה. והוסיף (שם, עמ' קפה, ד"ה ובמדרש) שמשה היה איש אלוקים הנבדל מהגשם, ולכן כל פרקמטיא שלו ב'אז' כי הוא למעלה מהזמן. אולי הפרוש כאמור שמשה תפס את העולם בשורשו במקום שההנהגה כולה מתאחדת- למעלה מעולם הפירוד, ולכן קשה היה לו כיצד על ידי שליחותו נעשה רע לישראל, וגם תיקונו היה ב'אז' וכמו שנתבאר.
וכן הביא שם מהמדרש ש'אז' רומז למילה שזמנה ביום השמיני, כי בטבעו האדם ערל ועל ידי המילה ישראל הם למעלה מהטבע. ועי' לעיל, שמות 14:15:7:3 שהים נקרע לפניהם בזכות ברית המילה.
ובקצרה כתב המהר"ל (גבורות ה', פס"ה בתחילתו עמ' ש)- השבח ב'אז' הוא שה' מתרומם מעל עולם הטבע כי זה 'א' שרוכב על 'ז' ימי בראשית. וכן מפני ש'אז' מורה על אותה עת ללא משך זמן, ולכן זה למעלה מהזמן, עיי"ש שלכן שבחו יתברך מצד ישראל הוא ב'אז', לומר שאין לו שום צירוף ויחוס אל הגשם. (ועיי"ש שהשירות בתורה הם 8 כמנין 'אז', אמנם עי' במכילתא כאן שיש 10 שירות, וכ"ה בתרגום בתחילת שיר השירים ובעוד מדרשים.)
בגמ' כתוב "כי גאה גאה" שה' מתגאה על 4 הדמויות שבכסא הכבוד בנבואת יחזקאל- אריה, שור, נשר ואדם. וצ"ב מה הכוונה בזה?
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ז, עמ' קפז, ד"ה כי גאה): 4 מעלות יש ונתנם ה' לאלו- חכמה לאדם, גבורה לארי, עושר לשור (כי יש לו קיום מפני חוזקו ויכולתו לעמוד במלאכה קשה), וכבוד לנשר (שמגביה לעוף). והשבח כאן שאמנם יש ברואים בעלי מעלה, אבל הכל תחת ה' והוא מתגאה על כולם. 1
כלומר- ה' נתן להם מעלה, אך היא לא עצמית שלהם אלא עומדת לכבוד השם.
המכילתא דרשה מכך שלא כתוב 'סוסים' שכולם היו נחשבים לפני ה' כסוס אחד, וקשה למה לא למדו זאת כרש"י לעיל ממה שכתוב (שמות 14:23) "כל סוס פרעה"?
גור אריה (לעיל, שמות 14:23): המכילתא סברה שמשם אין ללמוד כי אפשר ששם כתוב בלשון יחיד על שם המין, כמו "ויהי לי שור וחמור" (בראשית 32:6) 1 . אך מתי ניתן לכתוב בנוסח זה? כאשר הם משותפים, כגון במקרה זה שהם באו ביחד, אך אצלינו- כשה' נלחם בהם, הוא נלחם בכל אחד בנפרד והיה ראוי לדבר בלשון רבים? אלא שהם נחשבו כולם כסוס אחד.
כלשון רש"י שם- דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחברו, בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים.
מה השבח שבפסוק זה?
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ז עמ' קפח, ד"ה כי גאה): הרוכב על הסוס מתנשא (כפי שאמרו חז"ל- 'דעל סוס מלך' 1 ), ומכיון שה' מתגאה על כל הגאים 2 הוא השליך אותם בים. ולשון "רמה" פירושו הגבהה בתחילה- דבר שלא נעשה למצרים, ולכן דרשו זאת על השר שלהם- מצרים הם הסוס והשר הוא הרוכב, וה' מתגאה עליהם.
וביאר זאת הגור אריה (בראשית 49:11): דומה הרוכב למלך, מפני שהוא רוכב על הבהמה כמו המלך שהוא רוכב על העם. (וע"ע מה שכתב המהר"ל באור חדש עמ' קפא שהליכת הסוס היא בהתרוממות והוא מגביה את עצמו מו הארץ, ולכן הרוכב עליו מלך.)
כמבואר לעיל שאלה 9.
למה הוזכר משה בנפרד מישראל?
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ז עמ' קפו, ד"ה משה ובני): השירה מורה על מדרגתו האמיתית של המשורר, ומשה היה נבדל במעלתו מכל ישראל.
בגמ' (סוטה ל ב) נחלקו תנאים באיזה אופן אמרו את השירה- לר' עקיבא משה אמר, ואחר כל פיסקה ענו ישראל אחריו 'אשירה להשם'. לר' אליעזר משה אמר, ואחרי כל פיסקה ישראל חזרו על דבריו אחריו. לר' נחמיה משה פתח, ושרתה שכינה על ישראל ואמרו ביחד שירה (כך לרש"י, ועי' תוס' שם). וצ"ב במה נחלקו?
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ז עמ' קפו, ד"ה ובמסכת סוטה): השירה היא לפי מדרגת האדם- לפי מה שחושק העלול לעילתו [המקבל אל המשפיע], והעלול חושק לעילתו כאשר הוא עלול בעצם- לא כשנברא לזולתו, 1 ולכן כל מי שהוא יותר עיקרי בעולם, ראוי יותר אל השירה. לפיכך לר"ע מפני שמשה וישראל חלוקים במדרגתם, משה אמר את השירה וישראל רק ראשי פרקים שזה עיקר השירה. לר"א לא מסתבר שישראל לא יגידו את השירה כולה, אלא הם אמרו אחרי משה כי על ידו הם קנו את מדרגתם. ולר' נחמיה אין לומר שישראל לא היו ראויים לשירה בפני עצמם, אלא משה התחיל וישראל המשיכו.
כגון בעלי החיים שנבראו בשביל האדם, אין עליהם שם 'עלול החושק לעילתו', ולכן השירה ראויה לישראל שהם בנים לה' ולא לגוים שנבראו בשביל ישראל. עיי"ש (בד"ה עוד שם) שביאר לפי"ז את מה שאמרו חז"ל שאפי' תינוקות יונקים ועוּבּרים הצטרפו לשירה. ע"ע במהר"ל בנצח ישראל (פי"א בתחילתו עמ' סה) שה' קורא לישראל 'בני בכורי' כי בן מושפע מאמיתת עצמו של האב [כלומר- מהמהות הפנימית שלו], אך יכולים להיות שני בנים, ולכן קרא לישראל 'בני בכורי' לומר שישראל לבדם מושפעים מאמיתת עצמו, וה' שהוא 'אחד' יש לו רק עם אחד שהם בניו. וביאור הענין לכאורה שהבן מוציא את כחו של האב אל הפועל והופך אותו לאב, כך ישראל הם תכלית הבריאה ועל ידם נעשה הקב"ה 'משפיע', ואילו שאר האומות הם רק אמצעים לקיומם של ישראל. זהו שכתב המהר"ל כאן שישראל הם 'עלולים בעצם' כי הם התכלית, ולכן הם חושקים להדבק במקורם- ב'עילה', ומשום כך הם אומרים שירה. ע"ע לעיל 15:1:4:2* מה ענין השירה.
למה רק אחרי קריעת הים אמרו ישראל שירה?
מהר"ל, דרוש לשבת הגדול (נד' בסוף הגדה של פסח, עמ' ריט, ד"ה ובמדרש ר"י ור"נ): השירה על הים מורה על המדרגה העליונה בה אפשר להכיר את ה' כפי שאמרו "זה א-לי ואנוהו", כלומר שהכירו אמיתתו, ולכן שרו כשעשה להם ה' את האחרון שבניסים. 1
אודות מעלת נס קריעת ים סוף, ומה השיגו בו יותר משאר ניסי מצרים, עי' לעיל 14:15:6:1 ואילך, וכן 14:16:1:1. ומבואר שם שקריעת ים סוף הייתה ביטול של עולם החומר בפני ישראל, וע"ע 14:31:4:1 ואילך. וכן ב-14:31:7:1 נתבאר שהמאמין מציאותו חזקה ועל ידי כך הוא בא לידי שמחה ושירה. ע"ע לעיל 15:1:4:2* מה ענין השירה.
במדרש כתוב שאחרי שנקרע הים רצו המלאכים לומר שירה אך ישראל קדמו להם, ונחלקו שם האם המלאכים קדמו לנשים או להפך, וצריך ביאור מה טעם הדבר?
מהר"ל, גבורות ה' (פס"ח בתחילתו, עמ' שיג): בקריעת ים סוף קנו ישראל את מעלתם ולכן אמרו אז שירה, ומפני שהכל נבראו לכבוד ה'- כולם אומרים שירה לפניו. וישראל קודמים למלאכים כי המלאכים נקראים עבדים וישראל בנים- עלולים מן העילה הראשונה, 1 ומכיון שהעלול מורה על העילה 2 , שירת ישראל קודמת. לעומתם, המלאכים נבראו כדי לשמש לעולם, ולכן הם טפלים. על הנשים נחלקו האם הן טפלות ולכן המלאכים קודמים להם כי הם מן העליונים, או שהאשה בכלל האדם ולכן הנשים קודמות. 3
מה ענין השירה?
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ג עמ' קצא, ד"ה למרבה המשרה, סנהדרין צד א): החומר הוא בכח והבלתי חומרי בפועל 1 , ולכן כשנעשה נס בלתי טבעי, 2 ראוי לומר שירה שמורה שהוא בפועל על ידי שהוא פותח פיו ומוציא השבח והתהילה בפועל. כשנמנע מלומר שירה אחר הנס, מורה שהוא נשאר בכח ולא בפועל. 3
כלומר- בחומר הגולמי טמונה האפשרות- הפוטנציאל, וכשנותנים בחומר צורה מסויימת, אז מוציאים את כוחו של החומר אל הפועל. לכן כתב המהר"ל שהחומרי הוא בכח, כי גלומות בו אפשרויות שטרם יצאו אל הפועל. לעומתו, הבלתי חומרי יש בו כבר צורה מסויימת והוא יצא אל הפועל.
כמבואר לעיל (שמות 14:27:3:2) שהנס הוא חיבור זמני של העולם הטבעי אל העולם הנבדל.
לכן השירה ראויה למשיח, כי בזמנו יהיה העולם בשלמות ובפועל, (ולכן אמרו חז"ל שחזקיהו לא נעשה משיח כי הוא לא אמר שירה אחרי הנס שנעשה לו, עיי"ש). וע"ע במהר"ל בנצח ישראל (פמ"ג עמ' קעו, ד"ה ובפרק חלק): כשהאדם בשלמות הוא נותן שיר ושבח למי שממנו השלמות, הפך האבל שהוא חסר והוא יושב דומם. ע"ע לעיל 15:1:4:2* מה ענין השירה.
במדרש כתוב שבזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, וצריך ביאור למה האמונה מביאה לשירה?
מהר"ל, גבורות ה' (פ"ז עמ' מג, ד"ה ביאור ענין): המאמין מציאותו חזקה שלא יהרהר אנה ואנה, ולעומת החומרי שמציאותו חלשה והוא מקבל שינוי תמיד, המאמין הוא אלוקי שאיננו מקבל שינוי, 1 ולכן ראוי שתשרה עליו שכינה, והוא שרוי בשמחה. 2
החומר הוא גולמי והצורה חלה בו ומוציאתו אל הפועל, ולכן החומר עומד לשינוי. לעומת זאת המאמין יש לו משפט הצורה שאיננה משתנה כי מציאותו תלויה בדבר יציב וחזק. ע"ע לעיל 14:15:7:5, וכן שם תשובה 8 ובהערה, וכן תשובות 9 ו-13.
משמע שזה ענין השירה. ע"ע בנצח ישראל (פכ"ט, עמ' קלט, ד"ה ובמכלתא) שהאמונה היא יציאה מרשות עצמו ודבקות בה' בכל לבו ונפשו, ולכן שורה על המאמין רוח הקודש בשמחה.
כששלחו הפלשתים את הארון כתוב (שמואל א 6:12) "וישרנה הפרות" (שהלכו ישר אל ישראל) ודרשו בגמ' (ע"ז דף כד ב) לדעה אחת שהן שרו "אז ישיר" וצריך ביאור מה הכוונה בזה, ולמה דוקא את השירה הזו?
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ד עמ' נג, ד"ה וישרנה, ע"ז דף כד ב): אין הכוונה שהפרות אמרו שירה בחיתוך של דיבור, אלא הליכתם בדרך הישר היא בעצמה שירה. ולדעה אחת שרו "אז ישיר" כי שירה זו מורה שה' הוציאם ממצרים להיות לו לעם, ולכן אינו מניחם ביד שונאיהם.
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ד עמ' נג, ד"ה וישרנה, ע"ז דף כד ב): לפרות יש שייכות לפרה אדומה, ושירה זו במדרגת פרה אדומה ולכן היא פותחת ב"אז", ולכן שירה זו מיוחסת למשה. וראוי שזו תהיה שירת הפרות, כי הנס היה במדרגה עליונה עד שנעשה נס בפרות. 1
דבריו סתומים, ואולי הכוונה למה שהתבאר לעיל (תשובה 7, ושם הערה 3) בביאור מילת 'אז' שרומז לא' הרוכב על ז', כלומר התעלות מעל עולם הפרוד אל עולם שאין בו חלוקה (כי הקב"ה מנהיג את העולם במידות שונות, אך ישנו מבט עליון שבו כל התהליכים מתאחדים לתכלית אחת, וזה יתגלה לעתיד לבא) וזו מדרגת משה כמובא שם שכל פרקמטיא של משה ב'אז'. והנה, פרה אדומה היא המטהרת מטומאת מת- נמצא שהיא המחברת אותנו אל העולם המתוקן שאין בו מוות ורוע, ופרה אדומה קשורה למידת משה כפי שכתב הגור אריה (במדבר 19:2), וזה ענין השירה הזו כפי שדרשו "אז ישיר" שמכאן רמז לתחיית המתים (ועיי"ש, במדבר 19:22, במה הפרה מתקנת את חטא עגל). ע"ע לעיל 15:1:4:2* מה ענין השירה.
שאלות על רש"י
רש"י: אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר: למה פירש כך?
גור אריה: קשה למה כתוב "ישיר" בלשון עתיד? ותירץ רש"י ש'עלה בלבו שישיר'.
רש"י: אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר: אחר שמפורש בכתוב שהוא שר בפועל, למה צריך לומר שעלה בלבו לשיר?
גור אריה: הכתוב בא לומר שלא הכריחו את עצמם על ידי שכלם לשיר, אלא השירה התחילה מהשמחה שבלב- כדרך הצדיקים.
רש"י: מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה: כיצד למדו זאת?
גור אריה: לדעת חז"ל ניתן להשתמש בלשון עתיד על כל מעשה שיש לו משך- כי הוא נעשה בעבר וימשך בעתיד 1 , ולכן כתוב "ככה יעשה איוב" ו-"יעשו עגל בחורב". רק כשכתוב "אז" אין לפרש כך, כי מילת 'אז' מורה על 'עת' ללא משך זמן- עבר גמור או עתיד גמור 2 , ולכן "אז יבנה שלמה" מתפרש שביקש לבנות ולא בנה כי הביקוש הוא תחילת הדבר ולא היה שם גמר מעשה, ואילו "אז ישיר" שהיה שם גמר 3 מתפרש רק על העתיד לבא לעולם הבא. 4
בניגוד לשיטת רש"י שניתן לומר כך רק על דבר ההווה תמיד.
כמבואר לקמן, שאלה 7.
ויש לו משך, א"כ ניתן לכתוב עליו "ישיר" בלי מילת "אז".
ע"ע במהר"ל בנתיבות עולם (נתיב העבודה פי"א, עמ' קיב, ד"ה ובפרק כל כתבי) שהאות יו"ד מורה על עוה"ב כי היא מורה על העתיד, וכן מפני שהאות יו"ד היא יסוד העולם הבא (כפי שדרשו במנחות דף כט,ב שהעולם הזה נברא בה"י והעולם הבא ביו"ד).
רש"י: מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה: למה רמזה כאן התורה על תחיית המתים?
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ז עמ' קפה, ד"ה ובמלת ישיר): תכלית המדרגה שאדם קונה על ידי מעשיו איננה בעולם הזה אלא לתחיית המתים, ומדרגה זו קנו על ידי השירה.
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ג עמ' קפא, ד"ה שר לא, סנהדרין דף צא ב): כאשר העולם או האדם בשלמות, אז נותנים שירה והודאה לה'. ומפני שעתה העולם איננו בשלמות, השירה היא לעולם הבא. 1
ולכן נאמרה כאן מילת 'אז' כדלקמן שאלה 7. ועוד המשיך שם המהר"ל (ד"ה אלא יהללוך) שבעולם הזה אין שלמות גמורה ולכן מי שהתחיל לומר שירה בעוה"ז, ראוי לו לגמור ולומר בשלמות בעוה"ב. עי' לקמן שאלה 17. והנה, בגמ' בסנהדרין (דף צא ב) הביאו מכאן (ומעוד מקומות) מקור לתחיית המתים, וצ"ב למה תחיית המתים לא נכתבה במפורש? תירץ המהר"ל בהקדמתו לגבורות ה', וכן בתפארת ישראל (פנ"ז): הנביאים לא התנבאו על העולם הבא מפני שאין הנבואה חלה על דברים שאינם במציאות- בשונה מהשכל שחל גם על דברים נעלמים, ולכן נקרא הנביא רואה וחוזה, כי הנבואה לא חלה על דברים שאינם במוחש, עיי"ש היטב. נ"ל פרוש דבריו שהנבואה איננה תפיסה שכלית מופשטת- אלא תפיסה מוחשית ומתוקנת של העולם כפי שהוא במבט העליון האמיתי כלשון המהר"ל "שם שהתורה היא דברי אלוקים חיים ביד הנביא, לכך הדברים שבתורה לפי השגת הנביא", ולכן התנבאו הנביאים על ימות המשיח ולא על העולם הבא ולא על תחיית המתים. (ועיי"ש בגבורות ה' עמ' ג' ד"ה ואם שאנו, הסבר נוסף למה לא נזכר במפורש ענין עולם הבא בתורה.) והנה, בכמה מקומות לקמן ישנן הוספות- מה ענין השירה, עי' בשאלה 14 שהשירה היא תשוקת העלול אל עילתו, ובשאלה 15 ששירה זו היא המדרגה העליונה שאפשר להשיג, ובשאלה 17 שהשירה היא יציאה מן הכח אל הפועל. ועי' ב-15:1:19:2 ששירה זו היא במדרגת פרה אדומה, וכן לקמן 15:19:2:1 שלשירה זו אין סוף.
רש"י: דבר ההוה תמיד, ונופל בו...לשון עתיד...לשון עבר: למה דבר ההווה תמיד נכתב בלשון עתיד?
גור אריה: כי הוא נמצא בהווה ויהיה בעתיד, ולכן ניתן לכתוב עליו בלשון עתיד.
רש"י: זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול ליישבו בלשון הזה: רמב"ן: מצאנו לשון עתיד גם על עבר שאיננו הווה תמיד, כגון (תהילים 106:19) "יעשו עגל בחורב"?
גור אריה: 'עשו עגל בחורב' יכול להתפרש שעשו זאת בשוגג, ולכן כתוב "יעשו עגל" על שם המחשבה- לומר שעשו זאת במזיד, מתוך מחשבה ובדעת. וכך יש לפרש בכל מקום שנאמר עתיד במקום עבר- על המחשבה שקדמה למעשה. 1
הרמב"ן מקשה גם מ"יהרג בברד גפנם" (תהילים 78:47), וכלפי הקב"ה לכאורה אין לומר כדברי הגור אריה שהרי כל מעשי ה' הם במחשבה ובדעת? אולי שם כוונת הפסוק שהמכה לא עמדה לעצמה אלא הייתה חלק מתהליך שסופו הוצאת ישראל ממצרים. וצ"ע בשאר ראיות הרמב"ן.
רש"י: וכל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת: מנין למדו זאת?
מהר"ל, גבורות ה' (פמ"ז עמ' קפז, ד"ה אשירה): לא פתח ב'השם גאה גאה' אלא ב"אשירה להשם" לאמור- אשירה מה שאני רוצה לשבח, ויש בו.
רש"י: סוס ורכבו- שניהם קשורין: מנין למדו זאת?
גור אריה: לא כתוב 'סוס ורכב' אלא "ורוכבו"- משמע בעודו עליו.
