זבחים דף קי"ב ע"א

דם שנתקבל באופנים דלהלן וזרקו בפנים ואח"כ בחוץ, האם חייב לתנאים דלהלן?

בקיבל בכוס אחת בקיבל בשתי כוסות
לתנא קמא דר' נחמיה פטור פטור
לר' נחמיה שהוא ת"ק דראב"ש [1] פטור חייב
לרבי אלעזר בר' שמעון חייב חייב

חטאת נשיא [2] שאבדה והפריש עוד אחת, או שהפריש שתים לאחריות, והקריבו אחת בפנים ואחת בחוץ, האם חייב על בחוץ?

באבודה בשעת כפרה באבודה בשעת הפרשה בהפריש שתים לאחריות
לרבי [3] פטור פטור חייב
לרבנן פטור חייב [4] חייב

אבדה חטאתו והפריש אחרת ומצא את הראשונה ונתכפר באחת מהן, מה דין השניה לרבי ורבנן? [תד"ה הא].

נתכפר בשאינה אבודה נתכפר באבודה
למ"ד הראשון בתמורה [5] לכו"ע אבודה מתה לרבי: שאינה אבודה מתה
לרבנן: שאינה אבודה רועה
למ"ד השני בתמורה [6] לכו"ע אבודה מתה [7] בלא נמלך: לכו"ע שאינה אבודה מתה
בנמלך: לכו"ע שאינה אבודה רועה

זבחים דף קי"ב ע"ב

הקריב בחוץ: בעלי מומין עוברים, תורים שלא הגיע זמנם, בני יונה שעבר זמנם, אותו ואת בנו, מחוסר זמן בגופו, ובבעלים בחטאת ואשם [8], האם חייב כרת והאם עובר בלא תעשה?

האם עובר בלא תעשה? האם חייב כרת?
לרבנן אינו עובר פטור
לר' שמעון עובר פטור

בזמנים דלהלן, מה דין הבמות, והיכן היו נאכלים קדשים ומעשר שני?

דין הבמות קדשי קדשים קדשים קלים מעשר שני
משהוקם המשכן [9] אסורות לפנים מהקלעים בכל המחנה ---- [10]
בגלגל [11] מותרות לפנים מהקלעים בכל מקום ----
בשילה אסורות לפנים מהקלעים בכל הרואה בכל הרואה
בנוב וגבעון מותרות לפנים מהקלעים בכל ערי ישראל בכל ערי ישראל
בירושלים אסורות לפנים מהקלעים לפנים מהחומה לפנים מהחומה

קדשים שהקדישן או הקריבן בזמנים דלהלן בחוץ בבמת יחיד מה דינו?

הקריבן בשעת איסור הבמות הקריבן בשעת היתר הבמות
הקדישן בשעת איסור הבמות בעשה ולא תעשה, וחייב כרת בעשה, ואין לא תעשה וכרת
הקדישן בשעת היתר הבמות בעשה ולא תעשה, ופטור מכרת מותר [12]

-------------------------------------------------

[1] מבואר בסוגיא, דר' נחמיה הגם שסובר ששיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב [וחושב לשיריים תחילת עבודה היות ששיריים מעכבים לדעתו], מ"מ חולק הוא על ראב"ש הסובר שאם קיבל דמה בשתי כוסות זורק מאחד מהן את המתנות על המזבח והנותר מכוס הא' ואת הכוס השני שופכם ליסוד, [והיינו שאין כוס עושה דיחוי לחבירו], ור' נחמיה סובר שכוס עושה דיחוי לחבירו והכוס השני נשפך לאמה, ולפי"ז כיון שאין בו קדושה אם זרק ממנו בחוץ פטור.

[2] כן העמידה הגמ' למסקנא, דמיירי בשעיר נשיא שהוא זכר שבו שייך לומר שראוי לעולה, אמנם בסתם חטאות שהם שעירה, שלא חזי לעולות, לא חייב עליהם בחוץ.

[3] הנה נחלקו רבי ורבנן בדין חטאת שנתכפרו בעליה שלמיתה אזלה, שלרבי אפי' שנמצאה כבר בשעת הכפרה ג"כ הולכת השניה למיתה, ולרבנן רק אם נמצאה אחר שעת הכפרה הולכת למיתה, אבל קודם הולכת לרעיה עד שתסתאב ודמיה נופלים לעולה לקיץ המזבח. ולכו"ע בהפריש שנים לאחריות, השני אינו הולך למיתה אלא ירעה עד שיסתאב וכו'. ולפי"ז כל מי שדינו למיתה אם הקריבו בחוץ - פטור, דהא דחוי הוא. אמנם מי שדינו לרעיה שאמרינן שאם שחטו בסתם לעולה כשר בפנים, אם שחטו בחוץ - חייב.

[4] עי' היטב בטבלא הבאה באיזה אופנים מיירי.

[5] ביארו תוס' שלמ"ד הזה ניחא הסוגיא שאמרה הא מני רבי היא, דאף שגם רבנן מודים באופן שאם נתכפר בשאינה אבודה דאבודה מתה, ואם שחטה בחוץ פטור, מ"מ מתניתין מיירי בכל ענין גם באופן שנתכפר באבודה, ובזה ס"ל לרבנן שהאינה אבודה רועה, ואם שחטה בחוץ חייב.

[6] ס"ל שמחלוקת רבי ורבנן היא מה להורות לו בנמלך, שלרבי מורים לו שיתכפר בשאינה אבודה והאבודה למיתה, ורבנן סברי שמורים לו שיתכפר באבודה והאינה אבודה תרעה. אמנם בלא נמלך לכו"ע בכל אופן השני תלך למיתה היות שדחה אותה בידים.

[7] פירוש בין נמלך בין לא נמלך. בלא נמלך, הרי דחאה בידים. ובנמלך והורו לו כרבי להתכפר בשאינה אבודה, בזה גם רבנן מודים שאבודה מתה, [הגם שלדעתם אין להורת כן לכתחילה וכנ"ל]. וזה שהקשו תוס', מאי רבי ומאי רבנן, הא לכו"ע אם לא נמלך השניה מתה ופטור עליה בחוץ, ואם נמלך אם נתכפר באבודה לכו"ע השניה רועה [וא"כ ע"כ שבהכי לא מיירי מתניתין], ואם הורו לו כרבי ונתכפר בשאינה אבודה - לכו"ע השניה מתה, [וכל המחלוקת היא מה מורים לו וכנ"ל], ולפי"ז יכל להעמיד את המשנה בין לרבי ובין לרבנן. [והאריכו בביאור דברי התוס' באחרונים].

[8] פי' מחוסר זמן בגופו היינו קרבנות קודם שמונה ימים, [אולם אשם בן שנה (בצריך בן שתים) מודה ר"ש שאינו קדוש בכלל, ועי' בתוס' לקמן דף קי"ד ע"ב ד"ה היתר]. ומחוסר זמן בבעלים היינו שלא הגיע זמן חיובם בזה הקרבן, לכך תלוי, אם זה הקרבן בא בנדר ונדבה כעולה ושלמים, בזה לכו"ע חייב עליו בחוץ - דהא מתקבל בפנים בנדבה, ואם הוא חטאת ואשם שאינו מתקבל בפנים - דינו כדלהלן.

[9] במשנה מוזכרת עוד חלוקה, והיא: עד שלא הוקם המשכן- היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. ועי' בתפארת ישראל אות ל"ד שכתב: דדוקא עבודת קרבנות ציבור היתה בבכורות, אולם קרבנות יחיד היו קרבים בבמת יחיד בכל מקום ע"י מי שירצה. [ועי' לקמן דף קט"ו ע"ב קט"ז ע"א אם היו רק עולות או גם שלמים].

[10] מעשרות לא נהגו עד לאחר ירושה וישיבה - דהיינו עד שבאו לשילה. [רש"י ד"ה קדשים קלים וכו'].

[11] והם י"ד שנים שכבשו וחלקו, ואיכא גזירת הכתוב להתיר הבמות מקרא: איש כל הישר בעיניו. וכיון שהיו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא היתה חנייתן בדגלים סביב המשכן - לכך בטלה קודשת מחנה ישראל, ונאכלים קדשים קלים בכל מקום.

[12] אמנם מבואר במשנה שתלוי הדבר באיזה קרבנות, וכדלהלן: קרבנות ציבור - דוקא במשכן, קרבנן יחיד סתמן בבמה קטנה, ואם הקדישן למשכן - במשכן, הקריבם בבמת יחיד - פטור.

עוד חומר לימוד על הדף