נדרים דף סח. א

מה דורשים מהפסוקים דלהלן?

בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ (במדבר ל:ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ (שם:יז)
לתנא דבי ר"י נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה [1] להקיש ההויות [2]
לרבנן שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה [3] נערה המאורסה אביה ובעלה וכו'
להקיש ההויות

האם נתרוקנה רשות הבעל לאב - שיפר האב את הנדר באופנים דלהלן, או לא?

מת בו ביום מת יום לאחר כך
לא שמע הבעל כלל נתרוקנה רשות לאב
שמע והפר נתרוקנה רשות לאב נתרוקנה רשות לאב [4]
שמע ושתק נתרוקנה רשות לאב לא נתרוקנה - דהוי קיום
שמע וקיים לא נתרוקנה

נדרים דף סח: א

מה הם הד' מקרים שמונה הברייתא ומה הדין בהם?

מי שמע? מי מת? הדין
א. שמע האב והפר ומת האב [5] לא נתרוקנה לבעל [6]
ב. שמע הבעל והפר [7] ומת הבעל נתרוקנה לאב [8]
ג. שמע הבעל והפר ומת האב [9] לא נתרוקנה לבעל [10]
ד. שמע האב והפר [11] ומת הבעל לב"ש נתרוקנה לאב [12]
לב"ה לא נתרוקנה לאב [13]

-------------------------------------------------

[1] פי', משמע שהאי קרא מיירי בנערה המאורסה, כיון שבסוף הפסוק נאמר "בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ", ומזה שסמך בפסוק אב לבתו עם איש ואשתו, משמע דבעינן שניהם - שאביה ובעלה יפרו נדריה. וכתב הר"ן דאפשר שגם יליף מהאי קרא את הדין שמיפר הבעל גם דברים שבינו לבינה.

[2] פי', מדכתיב "הָיוֹ תִהְיֶה" - משמע שני הויות, לומר לך שכשם שקודם קידושיה הראשונים האב מיפר נדריה לבדו, כך קודם קידושיה השניים (אם נתגרשה וחזרה לרשות אביה) האב מיפר לבדו. וקשה מנין לו את הדין שארוס מיפר בקודמין (דמילא לרבנן שלומדים מקרא ד"וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ" וגו', שמיירי להדיא בקודמין - יש מקור שמיפר הארוס בקודמין, אלא לר' ישמעאל מנלן). ותירץ הר"ן, דמשמע ליה דלא צריך לזה קרא, דדוקא גבי בעל מיעט קודמין מדכתיב "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה", אבל ארוס שמיפר בשותפות עם האב - מיפר בקודמין כמו שאב מיפר בהם.

[3] פי', לא רק נדרי עינוי נפש (שנודרת מדבר מאכל וכדומה) האמורים להדיא בקרא (במדבר ל:יד) "כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ", אלא גם נדרים דבינו לבינה כגון שלא תרחוץ ולא תתקשט.

[4] אע"פ שנתבטלה הפרתו במותו, מ"מ כיון שגילה הבעל דעתו דלא ניחא ליה בההוא נדרא - מאי הוה ליה למעבד, ולכן יכול האב להפר.

[5] וחידשה הברייתא ש"אפי' שלא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב" לא נתרוקנה רשותו, וביאר הר"ן שהחידוש בזה, שהגם שהנדר הופר בהפרה טובה מאד ע"י האב, ולא היה כאן אפי' שמיעה אצל הבעל באותו זמן (דשמיעה היא מכנסת את הנדר לרשות השומע), אפ"ה לא נתרוקנה הרשות לבעל.

[6] הטעם, דאיך שמת המיפר בטלה הפרתו, ועכשיו צריך שהבעל יפר את הכל, והדין הוא שאין הבעל יורש את זכות האב, ולכן לא נתרוקנה הרשות לבעל.

[7] מקרה זה כבר הוזכר לכאורה כבר ברישא (בעמוד א') גבי "שמע והיפר ומת" וכו', וביאר הר"ן שיש במקרה זה חידוש, שכאן מיירי אפי' בכה"ג שלא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל (וברישא לא נזכר "לא הספיק" וכו'), והחידוש בזה, שאפי' שלא הספיק האב לשמוע והוקלש הנדר הרבה ע"י הפרת הבעל (דהרי אפי' לא נכנס לרשות האב) בכל אופן אמרינן דנתרוקנה לרשות האב, הגם שיש לפנינו נדר קלוש מאד, ולא אמרינן שאין כאן מה להוריש.

[8] והוא צריך לשוב ולהפר את חלק הבעל, כיון שכשמת הבעל התבטלה הפרתו.

[9] גם כאן מיירי שמת האב קודם שהספיק לשמוע, וזה כדי לתרץ מדוע חוזרת הברייתא לומר שלא אמרינן נתרוקנה רשות לבעל, הגם שכבר במקרה הראשון למדנו זאת (בשמע האב והפר ומת). והתירוץ, דלעיל שמת האב - ובטלה הפרתו, הרי שעתה הבעל צריך להפר את כל הנדר (חלקו וחלק האב), ובזה אמרינן שלא נתרוקנה לו הרשות. אולם כאן מיירי שהפר הבעל ומת האב, שלא בטלה הפרת הבעל, ורק נשאר לו להפר חלק האב, בכל אופן לא יכול להפר, ואפי' שלא נכנס הנדר כלל לרשות האב - דלא שמע ממנו קודם שמת, ג"כ לא מיפר.

[10] וכאן אמרה הברייתא טעם חדש, ומשום שאין הבעל מיפר אלא בשותפות, וכיון שמת האב אי אפשר שהארוס יפר לבד את כל הנדר.

[11] דין זה שונה מכל הרישא של הברייתא בעמוד א', ששם מיירי שלא היפר האב עדיין, ואילו כאן מיירי בהיפך שכבר היפר האב קודם.

[12] פי', כיון שמת הבעל בלא להפר קודם, הרי שחלקו לא מופר, ולכן חוזר האב ומיפר חלק הבעל. (וס"ל שאב או בעל מיגז גייז הנדר, ומפירים חצי הנדר וחצי נשאר בכוחו, ויש מה להוריש).

[13] דכיון שכבר היפר האב את הנדר - הרי הוקלש כל הנדר, וא"כ כשמת הבעל אינו יכול האב לרשת את הנדר, משום שאין כאן נדר חשוב להוריש.

עוד חומר לימוד על הדף