[1] הטעם שלגבי הנמכת הקרקע לכו"ע יש להחמיר יותר מאשר לגבי הגבהה הוא, דכשהקורה מעל כ' אמה יש מחיצות מבוי ראויות, וכיון שהגביה את הקרקע טפח לרב יוסף או ד' טפחים לאביי, הרי שיש היכר שיש כאן פחות מכ' אמה. משא"כ גבי דפנות מבוי הפחותות מי' טפחים שעליהם נמצאת הקורה, גם אם נעשה היכר עדיין אין כאן מחיצות כשרות של מבוי, ולכן צריך לחפור במשך הכשר למבוי, לרב יוסף בד' טפחים ולאביי בד' אמות. [ומבואר בגמ' שגם אביי מודה שאם כבר היה מבוי ואח"כ נפרץ, דלא נפסל המבוי אם נשאר פס ד' טפחים].

[2] כן כתבו התוס' (בד"ה ואי), דבעינן עוד משהו.

[3] אכן פחות מארבע אמות תמיד נידון משום לחי.

[4] ומבואר ברש"י והתוס' (בד"ה פחות), דדוקא כשלא עשה אותו לשם לחי במיוחד אלא שכך היה, אבל אם עשה אותו לשם לחי אפי' בפחות מכן מהני - דמה שריבה בסתימתו אינו סיבה לחסר מדין לחי, דהלא לחי מהני משום מחיצה לחד מ"ד, ולמ"ד דלחי משום היכר, כיון שהעמידו לשם לחי אפי' ביותר מד' אמות יש קול. ומה שמהני אפי' שלא העמידו לשם לחי, משום דקיי"ל כאביי דלחי העומד מאליו כשר. ואפי' לר"ת שפוסק כרבא שאינו כשר, כאן הוא אליבא דרב הונא, ואביי הלא דקדק דינו מדברי רב הונא.

[5] ואותו לחי או שיעמידנו בצד השני של המבוי, או אפי' יוסיפנו על אותו הלחי באופן שיש היכר שהוא לחי אחר, כגון שיעשה אותו גבוה יותר או נמוך יותר או דק יותר או עבה יותר.

[6] דממה נפשך, אם עומד מרובה ניתר מדין עומד מרובה על הפרוץ, ועם פרוץ מרובה הרי שהלחי פחות מד' אמות ושפיר נידון משום לחי, ומה תאמר שאולי הוא בדיוק ד' אמות, הוי ספק דבריהם להקל. והגם דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם, כתבו התוס' (בד"ה וספק), דכיון שאי אפשר לצמצם אלא ע"י טורח גדול לא הטריחו אותו לצמצם ולבדוק בספק דבריהם.