ERCHIN 30 (13 Tamuz) - Today's Dafyomi study is dedicated to the blessed memory of U.S. Army Staff Sgt. Seymour Ira Gottlieb (Yitzchak Shimon ben Chaim Shlomo Yosef ha'Levi, Z"L), who died in World War II on the 13th of Tamuz 5704 in the battle of St. Lo, France, fighting the Nazis to save his Jewish brethren in Europe.

ערכין דף ל. א

מהו החילוק בין מוכר שדהו בשנת היובל למקדש אחותו לענין המעות?

מוכר שדהו בשנת היובל מקדש אחותו
לרב [1] המעות של מוכר המעות חוזרים למקדש
לשמואל [2] המעות חוזרות ללוקח המעות מתנה למתקדשת

לרבי, המוכר שדה אחוזה לראובן, והלך ראובן ומכרה לשמעון, מה הדין, ומנין?

עם מי מחשב המוכר? ובכמה? מנין
כשמכר לראובן במנה -
 
ומכרה ראובן לשמעון במאתים
עם ראובן - במנה דכתיב (ויקרא כה:כז):
 
"לאיש אשר מכר לו" [3]
כשמכרה לראובן במאתים -
 
ומכרה ראובן לשמעון במנה
עם שמעון - במנה דכתיב (שם):
 
"לאיש" - לאיש אשר בתוכה [4]

לרבי דוסתאי, המוכר שדה אחוזה לראובן והשביחה השדה או הכסיפה, בכמה היא נפדית?

בכמה? מנין?
מכרה במנה -
 
והשביחה ושוה מאתים
במנה דכתיב (שם):
 
"והשיב את העודף" - העודף שבידו [5]
מכר במאתים -
 
והכסיפה ושוה מנה
במנה דכתיב (שם):
 
"והשיב את העודף" - העודף שבקרקע [6]

ערכין דף ל. א

לרבי ולרבי דוסתאי דלעיל, מה הדין באופנים דלהלן? [תוד"ה איכא].

אליבא דרבי אליבא דר' דוסתאי
מכרה לראובן במאתים וראובן מכר לשמעון במנה, ונתיקרה ביד השני למאתים מחשב עם שמעון -
 
במנה [7]
מחשב עם מי שירצה -
 
במאתים [8]
(תוס') מכרה לראובן במאתים
 
והוזל בידו למנה
מחשב עם ראובן -
 
במאתים [9]
מחשב עם ראובן -
 
במנה [10]

עבד עברי הבא לחשב עם אדונו באמצע שני ממכרו, והשביח או הכסיף, מה הדין, ומנין?

כיצד מחשבים לשנים שנשארו? מנין?
נמכר במנה
 
והשביח למאתים
כפי שעת ממכרו [11] דכתיב (ויקרא כה:נא)
 
"ישיב גאולתו מכסף מקנתו"
נמכר במאתים
 
והכסיף למנה
כפי שעת גאולתו דכתיב (שם פסוק נ"ב)
 
"כפי שניו [12] ישיב גאולתו"

ערכין דף ל: א

לקושית הגמ' "ואימא היכא דעבד תרתי ופיישי ארבע ליתב ליה ארבע - מכסף מקנתו, והיכא דעבד ארבע ופיישי תרתי ליתב לי תרתי - כפי שניו", מה הדין באופנים דלהלן? [תוד"ה ואימא].

כשלא השביח ולא הכסיף כשהשביח או הכסיף
לרש"י בעבד תרתי וכו': נותן הארבע שנשארו
 
בעבד ארבע וכו': נותן השתים שנשארו [13]
דנים כפי שויו עתה [14]
לתוס' בעבד תרתי וכו': נותן הארבע שנשארו
 
בעבד ארבע וכו': נותן השתים שנשארו
בעבד תרתי וכו': נותן כפי כסף מקנתו [15]
 
בעבד ארבע וכו': נותן כפי שויו עתה

מה הוא החילוק בין גאולת שדה אחוזה לחיוב גלות, בדרשת "מצא"?

לשעבר להבא
גאולת שדה אחוזה [16] היה מצוי כבר בידו - אינו גואל כשמצא מעות אח"כ - גואל
חיוב גלות [17] היה כבר ראשו בחוץ - גולה כשהוציא ראשו אח"כ - אינו גולה

אליבא דר' שמעון [18], איזה יפוי כח או הרעת כח יש בהקדש ובהדיוט?

לחזור לבעלים ביובל לגואלה ע"י הלואה או לחצאין
מוכר שדה אחוזה יפה כוחו - וחוזרת הורע כוחו - ואינה נגאלת
מקדיש שדה אחוזה הורע כוחו - ואינה חוזרת יפה כוחו - ונגאלת
-------------------------------------------------

[1] המוכר בשנת היובל עצמה ס"ל לרב שחל המכר, ולכך המעות של מוכר. אולם לגבי קידושין כיון שלא חלו הקידושין - חוזרים המעות למקדש, (ומה שנתן לה המעות הוא בתורת פקדון - שרצה שתשמור לו עליהם וחשש שלא תסכים, לכן עשה באופן זה).

[2] ושמואל ס"ל להיפך, דגבי מכר בשנת היובל, כיון שלא חל המכר המעות חוזרות לקונה, אולם לגבי מקדש אחותו כיון שאדם יודע שאי אפשר לקדש לאחותו גמר ונתן לה לשם מתנה. אבל במכירת שדה בשנת היובל שאין בני אדם בקיאים כל כך בדינה, אי אפשר לומר "אדם יודע ששדה אינה נמכרת ביובל וגמר ונתן לשם מתנה" - תוס' ד"ה דלמא.

[3] דהיינו שהבעלים מחשבים עם ראובן שקנה במאתים את השדה, ונותנים לו מנה כפי איך שהם קנו ממנו וגואלים את השדה מיד שמעון.

[4] פי', דאם היה הדין שתמיד אנו מחשבים עם האיש אשר מכר לו, היה הכתוב אומר "והשיב וגו' לאשר מכר לו" ותיבת "לאיש" מיותר, אלא דאתא למימר שפעמים נותן לאיש אשר בתוכה - דהיינו שמעון, וכגון שמכרה לראובן במאתים וראובן מכר לשמעון במנה, שאז מחשבים הבעלים עם שמעון לקולא. ומבואר שתמיד אזלינן לקולא למוכר הבא לגאול, ובגמ' יליף מנין.

[5] פי', שמנכים את העודף מהמעות שקיבל המוכר, אבל לא ממעות שלא קיבל, ולכך אנחנו מחשבים לפי המנה שהיתה שוה קודם שהשביחה, ומזה המנה ישיב לו העודף לפי השנים שנשארו עדיין עד היובל.

[6] פי', שמשערים את העודף כפי השווי של הקרקע - דהיינו מה ששוה הקרקע עתה. וכיון שהכסיפה הקרקע ואינה שוה עתה אלא מנה, דנים לפי מה ששוה עתה ומחסרים את השנים שאכל - ונותן לו את העודף. ומה שאנו דורשים ב' דרשות מ"העודף", משום שאין הכרע בפסוק, ואפשר לדרוש כך ואפשר לדרוש כך - ולכן דרשינן לשניהם.

[7] כיון דס"ל לרבי דדרשינן "לאיש אשר בתוכה", א"כ יכולים הבעלים לחשב עם האיש אשר בתוכה (שמעון) כמה הוא נתן בשדה זו, והרי הוא נתן רק מנה ולכך נותנים לו מנה, אף שעתה שוה מאתים.

[8] כיון דס"ל לר' דוסתאי דדרשינן מקרא "והשיב את העודף", וא"כ ממה נפשך יתן מאתים, דאם בא לחשב עם ראובן - "העודף שבידו" - הרי הוא קנה ממנו במאתים. ואם מחשב עם שמעון - "העודף שבקרקע" - הרי היא שוה עתה שוב מאתים, לכך ממה נפשך יתן מאתים.

[9] דכיון שהיה כאן רק לוקח אחד, בין אם נדרוש "לאיש אשר מכר לו", ובין אם נדרוש "לאיש אשר בתוכה", הוא דן עם ראובן שהוא הקונה היחיד, והוא קנאה במאתים. ולא איכפת לן מה שהכסיפה הקרקע עתה, דלרבי אזלינן רק בתר המעות שבהם נמכרה או בפעם הראשונה או בפעם השניה, ולא אחר שויה.

[10] דכיון דדריש ר' דוסתאי ה"עודף אשר בקרקע" דהיינו כפי העילוי או ההכספה שבקרקע - וכך היא נגאלת, א"כ כאן כשהכסיפה משויה הראשון ושוה עתה רק מנה, אזלינן לפי העודף שבקרקע ונותן לו מנה.

[11] ואם עבד ג' שנים ונשארו ג' שנים, נותן לו חצי מנה ויוצא. דכיון שנמכר במנה, ועבד חצי מהזמן, נשאר לו רק חוב של חצי מנה. ולא אזלינן בתר שעת הפדיון לומר שכיון שהשביח ושוה עתה מאתים, והוא עבד חצי מהזמן, שיצטרך לתת מנה שלם שזה חצי משויו עתה.

[12] דמשמע כפי השנים שעומד בהם עתה - דהיינו כמה ששוה עתה בשעת גאולתו מחשבים לגאולתו.

[13] הנה רש"י פירש שקושית הגמ' היא דנימא דמיירי באופן שלא השביח ולא הכסיף, אלא כפשטות הפסוק, שאם עבד שנתים משלם לו את הארבע שנים שנשארו, ואם עבד ארבע משלם את השנתים שנשארו. והקשו תוס' על זה דאף שודאי שהדין כן, מ"מ משמע שרב נחמן דריש מייתורא דקרא חידוש יותר מפשטיה דקרא - וכדלהלן.

[14] ואף שלא כתב כן רש"י בהדיא, מ"מ כיון דס"ל דקרא לא מיירי בהשביח והכסיף - לפי זו ההוה אמינא, א"כ הפדיון הוא כפי איך ששוה עתה, דבלא פסוק אין לנו לחדש ערך ושווי אחר משעת הפדיון.

[15] פי', בין הכסיף ובין השביח, דכיון שהוא סמוך עדיין לשעת קנייתו הולכים אחרי שעה זו. ובעבד ארבע, שהוא יותר סמוך לשעת יציאתו, בזה אזלינן בתר שויו עכשיו. והיינו שלפי ההוה אמינא הזו לא בא הפסוק לחדש חילוק בין השביח להכסיף, אלא בא לחדש חילוק באיזה שעה הוא נפדה, ואומר שתמיד אזלינן אחר הזמן שהוא סמוך אליו עתה.

[16] לגבי שדה אחוזה דרשינן "מצא" - פרט למצוי, שלא ימכור שדה אחוזה אחרת שכבר יש לו ובמעותיה יגאול לשדה זו, אלא גואל דוקא במעות שהשיג אחרי שעת מכירת שדהו.

[17] לגבי חיוב גלות דרשינן "ומצא" - פרט לממציא את עצמו, שאם אחר שיצאה האבן בשוגג מיד הרוצח הוציא הלה את ראשו וקבלה - פטור הרוצח מגלות, ורק אם כבר היה ראשו בחוץ בשעה שיצאה האבן בשוגג מיד הרוצח וקבלה - חייב הרוצח גלות.

[18] וכן ס"ל לתנא דמתניתין, אכן נחלקו רש"י ותוס' לקמן (דף לא.) האם חולקים רבנן על ר"ש או לא.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף