לכבוד מו"ר מעכ"ת שליט"א אחדשה"ט
נח: תניא ר' יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש
וברש"י במלחמה: בתוך המלחמה.
צע"ק מה כונתו בזה.
החותם בכבוד רב,
דב"ש
לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,
במסכת בבא מציעא (נו.) תנן, אלו דברים שאין להם אונאה, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות וכו', ובסוף המשנה (נו:) תנן, רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה, אמרו לו לא אמרו אלא את אלו, ע"כ.
ופירש רש"י וז"ל, אף המוכר ספר תורה כו'. מפרש טעמא בגמרא בברייתא: עכ"ל.
ובגמרא (נח:) איתא, רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה מרגלית ובהמה אין להם אונאה: תניא רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה אין לה אונאה, לפי שאין קץ לדמיה, בהמה ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן, אמרו לו והלא הכל אדם רוצה לזווגן, [ומתרץ הש"ס] ורבי יהודה הני חשיבי ליה והני לא חשיבי ליה, ועד כמה, אמר אמימר עד כדי דמיהם, תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטום במלחמה אין להם אונאה, מפני שיש בהן חיי נפש, ע"כ.
ומפרש רש"י שם וז"ל, לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה, מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול, שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא, וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית: חשיבי ליה. וחביב לו לזווגן: ועד כמה. לא הוי אונאה: כדי דמיהם. כפליים: חטיטום. מגן: במלחמה. בתוך המלחמה: עכ"ל.
ושאל מע"כ בחכמה, מנין לו לרש"י לפרש שמה שאומר רבי יהודה בן בתירא המוכר סוס וסייך וחטיטום במלחמה, היינו "בתוך המלחמה" ממש, והלא אם יש היתר מצד חיי נפש, למה לא נפרש שההיתר הוא תמיד כדי שיהיה מוכן למלחמה, וצ"ב, עכ"ק.
ונראה שפירושו של רש"י מבואר מתוך הסוגיא לפי דרכו, ונקדים להעיר בכמה נקודות בסדר הסוגיא בעזה"י.
א' מה זה שכתב רש"י במשנה, "מפרש טעמא בגמרא בברייתא", שמקפיד לומר שהפירוש הוא בברייתא.
ב' למה תנן "ספר תורה בהמה ומרגלית", ותניא "ספר תורה בהמה ומרגלית", ואף על פי כן כהקדמה להבאת הברייתא ושקלא וטריא של הסוגיא, העתיק הש"ס את המשנה בשינוי סדר, "ספר תורה מרגלית ובהמה", הקדים מרגלית לבהמה, וצ"ב.
ג' למה תנן במשנה שטעם חכמים לחלוק על רבי יהודה, הוא מפני שלא אמרו חז"ל שום פטורים באונאה חוץ מאלו השנויים במשנתינו, "העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות", ואמנם בברייתא באו חכמים מצד אחר וחלקו על עיקר טעם הדין של רבי יהודה מצד טענה של "הכל אדם רוצה לזווגן", וצ"ב.
ד' גם יש להעיר, שאם טעם החכמים לחלוק על רבי יהודה הוא משום "הכל אדם רוצה לזווגן" כדתניא בברייתא, הלא אין טעם זה שייך אלא נגד היתרו של רבי יהודה בבהמה ומרגלית מפני שרוצה לזווגן, אבל אין זה טעם לחלוק על היתר אונאה במכירת ספר תורה "לפי שאין קץ לדמיה", וצ"ע.
ה' למה טרח רש"י לחדש לגבי בהמה, שלא רק שיש מעלה בזווגן, אלא שיש קלקול אם הוא מצמיד שור חלש עם הבריא, והרי במרגלית אין לנו סברא השוה לזה, שהרי נאה למלאות מרגלית בזהב עם חברתה יותר מן היחידית, אבל אין דאגה של קלקול, ואם כן מה לו ולטורח הזה, להגדיל את הסברא של רבי יהודה אצל בהמה, אם רבי יהודה סובר כן גם אצל מרגלית אף על פי שאין לה סברא חזקה כזאת, וצ"ע.
ו' כשהגמרא מתרצת אליבא דרבי יהודה, "הני חשיבי ליה", שזהו הטעם לאסור בבהמה ומרגלית יותר משאר דברים שיפה להם זווגם, למה פירש רש"י דהיינו "חביב לו זווגן", והלא חשיבות וחביבות תרי מילי נינהו בדרך כלל [ועיין בסוגיות של מסכת ברכות (לט.,לט:, ועוד) שלפעמים אומרים "חשוב עדיף" ולפעמים אומרים "חביב עדיף"], ומה ענין התחלפות זאת של חשיבות בחביבות, וצ"ב.
ז' מה זה שמקשה הגמרא "ועד כמה" לא הוי אונאה (לפי שיטת רש"י שהקושיא היא על אונאה ולא על ביטול מקח), והלא רבי יהודה אמר שאין להם אונאה, ובפשוטו משמע מלשונו שדברים הללו מופקעים מפרשת אונאה ואין שיעור כלל למחיר ממכרם, ומנין לה להסוגיא בפשיטות לומר שבודאי יש להם אונאה אלא שהוא בשיעור גבוה, וצ"ב.
[ועיין דוגמת סוגיא זו במסכת סוטה (מו:), תלמיד לרב אין לו שיעור (לויה), וכמה, אמר רב ששת עד פרסה וכו'.]
ח' מנין לו לאמימר שהשיעור הוא כפליים באמת, ומה היא ההבנה בשיעור זה דייקא, וצ"ב.
ונראה מבואר מכל זה לפי דעת רש"י, שבאמת טענו חכמים במשנה שיש לנו מסורת מיוחדת בענין אונאה, והיא שנמסר מאמר חכמים מדור לדור של "אלו דברים שאין להם אונאה, העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות", ואם כן "לא אמרו אלא את אלו" ואין להוסיף עליהם.
ואחר כך כשאומר רבי יהודה בברייתא בגמרא, שיש טעמים לכל אחד מהיתרים שלו, הרי דבריו הללו נאמרו לחכמים אחר שמיעת טענתם של "לא אמרו אלא את אלו", ויש כאן המשך של אותה שיחה שהתחילו במשנתינו.
ונמצא לפי זה שדברי רבי יהודה בברייתא צריכים לתרץ שני ענינים, א' לתת טעם למה אין אונאה בדברים הללו, ב' ליישב למה לא אמרו חכמים את אלו ביחד עם ארבעה היתרים שאמרו הם.
ואם כן כשאומר רבי יהודה שספר תורה אין לו אונאה מפני שאין קץ לדמיו, הרי חוץ מהטעם המפורש בזה לפטור מאונאה, יש גם תירוץ למה לא הזכירו חכמים ענין זה היוצא מן הכלל של אונאה במכר, והוא שכיון שאין לספר תורה דמים כלל ומצד עצמו הרי הוא שוה כל ממון שבעולם, אם כן אין זה נכלל בכלל חפצים הנמכרים לפי שויות, ולזה לא היה צורך לחכמים להזכיר את הדבר בשמועה זאת של משנתינו.
ויצא לו לרבי יהודה ריוח מתוך שיחה זאת, שהרי לא באו חכמים עם שום טענה וקושיא על דבריו, ועל כרחך שהם מודים לטענתו לגבי ספר תורה, שאם האמת כטעם שלו שאין קץ לדמי ספר תורה, אז אין לדקדק כנגדו ממה שלא אמרו חכמים אלא אלו, ומסולקת טענתם שאמרו לו במשנה, ומה שחולקים עליו עכשיו בספר תורה הוא רק מפני שאין מסכימים לטעמו, אם כי אין להם ראיה נגדו.
וזהו שהדגיש רש"י במשנתינו, דטעמא מפרש בגמרא "בברייתא", להורות שזו ברייתא הממשיכה את דברי המשנה והיא מתחילה במקום שהמשנה גומרת, ומעתיקה את המשך משא ומתן של רבי יהודה וחכמים.
והוא הדין כשאומר רבי יהודה שבהמה ומרגלית אדם רוצה לזווגן, הרי הוא טוען שבגלל זה אין להוכיח שיש להם אונאה מפני שלא הזכירום חז"ל בתוך היוצאים מן הכלל, שהרי הכלל הוא דברים הנמכרים מצד עצמם ומצד שויות הפנימית והעצמית שלהם, וכאן יש דברים הנקנים אגב קנין אחר של חפץ שכבר יש לו ושהוא צריך לזווגו, ואין זה יוצא מן הכלל של אונאה, אלא שלעולם לא היה שייך לכלל זה שבמשנתינו.
ובאמת אין מרגלית ובהמה שוין בנקודה זו, שהרי בבהמה יש קלקול אם אין מוצאים לה זיווג הגון, אבל במרגלית יש ריוח אם מזווגים אותה אבל אם היא יחידית אין בזה קלקול.
ולזה התחילה הסוגיא בהעתקת המשנה שלא כסדרה, שהקדימה מרגלית לבהמה, ורוצה לומר בזה שלפני השקלא וטריא של הברייתא אין לנו סבה לחשוב שבהמה חשובה ממרגלית לענין זה, ולא איכפת לן להחליף את הסדר, ואחר כך באה הברייתא ומחדשת שהטעם של בהמה ומרגלית שאין להם אונאה לרבי יהודה, הוא משום שאדם רוצה לזווגן, וזה טעם ששייך יותר בבהמה מבמרגלית, ולזה באה הברייתא ומקפידה להקדים בהמה למרגלית, ואם כן גם לשון המשנה דוקא הוי.
והיינו שהאריך רש"י לפרש, שבבהמה יש צד קלקול אם מצמיד בריא עם חלש, אבל במרגלית יש עדיפות בזיווגן אבל אין קלקול הבא מחמת חסרון בן זוג, ואם אין מוצאים לה בן זוג הגון אפשר להשאיר אותה כמרגלית יחידית.
ואחרי שנתברר שזו היא נקודת שיטתו של רבי יהודה, שהרצון לזיווג מפקיע תורת אונאה, ושלא הזכירו חז"ל חפצים הללו כיוצאים מן הכלל של אונאה מפני שאין קונים אותם לעצמם אלא לזווג אותם אל חביריהם, אז באים חכמים בברייתא ומשיבים לרבי יהודה "והלא הכל אדם רוצה לזווגן".
פירוש טענתם לרבי יהודה הוא, בשלמא אם דבריך נאמרו רק בבהמה שיש להם קלקול בלי זיווג היה מקום לקבל סברתך, אבל אם אתה אומר כן אצל מרגלית שיש לו ריוח מן הזיווג, הרי זה שייך בעוד הרבה דברים, שאם קונים בקבוק קטן למלח מחפשים בקבוק דומה לפלפל, ועוד רבים כאלה.
ובתשובה זו יש טענה נגד רבי יהודה בשתי הנקודות, א' שזה מגרע את הסברא לומר שאין בהם אונאה, ב' שזה מגרע את החשבון לומר שלא מנו חכמים את אלו מפני שהם שונים מחפצים רגילים שבשוק.
ולזה בא הש"ס ומשיב לפי דעתו של רבי יהודה, "הני חשיבי והני לא חשיבי". שיש חילוק בחשיבות הזיווג בין בהמה ומרגלית ובין שאר דברים, ולזה אינם בכלל הלכות אונאה הרגילות.
אלא שאף על פי שיש כאן ביאור לטעמו של רב יהודה לפטור אותם מהלכות אונאה, נקט הש"ס שאין זה מספיק לתרץ את הקושיא השניה, דהיינו למה לא מנו חז"ל דברים הללו בתוך היוצאים מן הכלל, ולא מנו אלא את אלו.
שהרי עד עכשיו היה התירוץ, שדברים הללו אינם קנויים לעצמם אלא לזווגן, ואינם דומים לחפצים רגילים הנמכרים בשוק. אבל עכשיו למדנו שיש הרבה דברים שנמכרים לזווגן, רק שבהמה ומרגלית חשובות יותר, ואין זה חילוק מספיק לומר שאין אלו ממין הכלל של "אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות".
ומובן לפי זה למה מקשים עכשיו "ועד כמה", ופירש רש"י עד כמה לא הוי אונאה. שכיון שאין לנו יישוב על הטענה של "לא מנו אלא את אלו", על כרחך צריכים לומר שבאמת יש להם אונאה, ומה שאומר רבי יהודה שאין להם אונאה היינו שאין להם שיעור אונאה של שתות אלא שיעור יותר גבוה, ושוב אין כאן טענה למה לא מנו חז"ל בהמה ומרגלית בין דברים שאין להם אונאה, כיון שיש להם אונאה בשיעור גבוה.
ועל זה מתרץ אמימר שהשיעור הוא כפליים. והסברא היא, שיתכן להוסיף על השויות של בהמה אחת, עד כדי שויות של בהמה אחרת, כיון שהוא קונה בהמה זו על מנת לזווגה ולעזור לבהמה אחרת, אמנם אי אפשר לשלם יותר מדמי בהמה שנייה על מנת לעזור לאותה בהמה.
ושוב יש לומר דהיינו טעמא של פירוש רש"י, שביאר שלשון "הני חשיבי" היינו שחביבים הם, והחליף חשיבות בחביבות, שהרי רואים מצד המקשן שאין הכרח לזווג מרגלית כמו שיש בבהמה, וגם רואים שהבין הגמרא שאין סברא של "הני חשיבי" מספיקה ליישב למה רק זווגים הללו לא נמנו, ושאר דברים המזדווגים הם בכלל היסוד שיש אונאה לכל דבר חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות והקדשות.
ולזה ביאר רש"י שאין כאן חשיבות באמת המחלקת בהמה ומרגלית משאר חפצים בהחלט, אלא חביבות של הבעלים על פי רצונם הפרטי, וחביבות של יחידים אינה מחלקת כל כך בין אלו לבין שאר חפצים.
ונחזור בזה ליישב קושיית מע"כ, לגבי דברי רבי יהודה בן בתירא שאין אונאה לסוס וסייף וחטיטום במלחמה מפני שיש בהן חיי נפש.
והנה יש לעמוד בכמה נקודות בברייתא זאת, א' שהגמרא לא הביאה עד אחרי השקלא וטריא, ב' שהגמרא קבעה כדבר האחרון שבסוגיא זו, ג' שהגמרא הביאה בלי שום חולק או פירכא.
ולפי הנ"ל הרי ההבנה בסידור זה היא, שהגמרא מביאה את שיטת רבי יהודה בן בתירא כהמשך של השקלא וטריא בדברי רבי יהודה, לומר שגם תנא זה מסכים ליסוד הכללי של "לא מנו אלא את אלו", ואף על פי כן יש כאן אין אונאה בדברים הללו.
ואם זה נכון, נמצא שגם רבי יהודה בן בתירא צריך ענות על שתי השאלות הנ"ל, א' מהו הטעם שאין להם אונאה, ב' למה לא מנו אותם חכמים ביחד עם "העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות".
ולזה הבין רש"י שעל כרחך ששני התירוצים לשאלות הללו מבוארים בתוך דברי רבי יהודה בן בתירא עצמו, ולזה לא הוצרך הש"ס לקבוע שקלא וטריא אליביה. והרי הטעם מפורש בדבריו, שאין להם אונאה מפני שיש בה חיי נפש. ואמנם צ"ב מה היא תשובתו להטענה של "לא מנו אלא את אלו".
ופירש רש"י שעל כרחך זה נכלל בלשון "במלחמה", שפירושו הוא בתוך המלחמה ממש, שאין היתר זה נוהג אלא כשיש מלחמה בפועל. ומיושב בזה למה לא חשו חז"ל למנות כלי זיין הללו בתוך היוצאים מן הכלל לגבי אונאה, שהרי אין זה היתר רגיל הנמצא בזמן רגיל, והוא נוהג רק במצב מיוחד של שעת מלחמה, ודוק.
והנה הרמב"ם פסק כחכמים נגד רבי יהודה ורבי יהודה בן בתירא בהלכות מכירה (פרק יג הלכה יג) וז"ל, הבהמה והמרגלית והסייף וספר תורה הרי הן כשאר מטלטלין ויש בהן הונייה, אין לך דבר שאין בו הונייה חוץ מארבעה דברים שמנו חכמים וכו', עכ"ל.
ורואים להדיא כדברינו, שרבי יהודה ורבי יהודה בן בתירא שיטה אחת הם, והטעם לחלוק עליהם הוא מפני הראיה של "לא מנו אלא את אלו", וכש"מ.
ויש מן הראשונים שהביאו בשם רבינו חננאל, לפסוק כרבי יהודה משום דשקיל וטרי הש"ס אליביה, ולפי פירוש רש"י יש סמך גדול לדברי הר"ח, שאין כאן שקלא וטריא בעלמא, אלא שממשיכים את הויכוח של המשנה, והסוגיא מאריכה לברר את התשובות להטענה של "לא מנו אלא את אלו".
ולדעת רש"י מסתבר לפסוק כרבי יהודה בספר תורה שאין אונאה כלל, וכן כרבי יהודה בן בתירא בשעת מלחמה, ולגבי בהמה ומרגלית יש להם אונאה אבל בשיעור גבוה של כפליים במקום שתות, ועיין היטב בכל זה.
י. ד. הומניק