שמואל דוד ברקוביץ שואל:
שלום,
דף יב.
רש״י ד״ה אלא אי אמרת - הך ברכה דקאמרי אהבה רבה היכי ש"מ דאין מעכבות זו את זו דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמניה הוא וכי מטא זמניה אמרי לה ואע"ג דקרו אינהו ק"ש לא מטא זמניה כדאמרינן ״בעלמא״ (יומא לז:) הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא שאנשי משמר מקדימין
יש להעיר קצת מדוע כתב רש״י 'בעלמא' ולא כתב מסכת יומא.
ועיין לעיל יא: רש״י ד״ה וברכת כהנים - לברך את העם ובשאר תפלה לא היה להם פנאי ואף זמן קריאת שמע לא הגיע כדאמר "במסכת יומא" (דף לז ע"ב) הקורא את שמע עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא לפי שאנשי משמר מקדימין וכו'
וצריך עיון בזה.
החותם בכבוד רב,
שמואל דוד בערקאוויטש
הכולל משיב:
במסכת ברכות (יא:) איתא, תנן התם אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו, וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר, וברכו את העם ג' ברכות, אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים וכו', מאי ברכה אחת, כי הא דרבי אבא ורבי יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא, בעו מינייהו מאי ברכה אחת, לא הוה בידייהו, ואתו שיילוהו לרב מתנה, לא הוה בידיה, אתו שיילוהו לרב יהודה, אמר להו הכי אמר שמואל אהבה רבה, ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי א"ר שמעון בן לקיש יוצר אור, ע"כ.
ופירש רש"י וז"ל, תנן התם. במסכת תמיד: אמר להם הממונה. והוא סגן הכהנים וכו': ברכו ברכה אחת. לקמן מפרש מאי היא, ומן הברכות שלפני קריאת שמע היא, דהתם מסדר לכוליה עבודת השחר, וקאמר דלאחר שסידרו האברים וכו' ירדו וכו' ללשכת הגזית לקרות את שמע וכו' והם ברכו וקראו עשרת הדברות: וברכו את העם. עם העם: וברכת כהנים. לברך את העם, ובשאר תפלה לא היה להם פנאי, ואף זמן קריאת שמע לא הגיע, כדאמר במסכת יומא (לז:) הקורא את שמע עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא לפי שאנשי משמר מקדימין כו': מאי ברכה אחת. דקתני רישא, איזו מן הברכות הוא אומר: עכ"ל.
ואינו מובן, למה הביא רש"י שאמרו קריאת שמע לפני הזמן, הרי עיקר המשנה בא לחדש שקיצרו בברכות קריאת שמע שלפניה ואמרו ברכה אחת ולא שתים, וקיצרו בתפילה וברכו רק ברכת עבודה עם ברכת כהנים, והטעם הוא משום שבשאר תפלה לא היה להם פנאי כמו שפירש רש"י, ואמנם בקריאת שמע עצמה לא קיצרו כלל, אלא אמרו כל שלש פרשיות עם עשרת הדברות, ואיזה ענין יש כאן להדגיש "ואף זמן קריאת שמע לא הגיע", וצ"ב.
והסוגיא (יא:-יב.) ממשיכה, כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר, הא דרבי זריקא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דאמר רבי זריקא אמר רבי אמי א"ר שמעון בן לקיש זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו, אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי, היינו דברכות אין מעכבות זו את זו, דלא קא אמרי אהבה רבה, אלא אי אמרת אהבה רבה הוו אמרי, מאי ברכות אין מעכבות זו את זו, דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור, וכי מטא זמן יוצר אור, הוו אמרי, [ופריך] ואי מכללא מאי, דאי מכללא לעולם אהבה רבה הוו אמרי, וכי מטא זמן יוצר אור, הוו אמרי ליה, ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו, סדר ברכות, ע"כ.
ומפרש רש"י וז"ל, לאו בפירוש איתמר. לא שמע מפי ריש לקיש שאמר בפירוש מאי ברכה אחת יוצר אור: זאת אומרת. דקתני ברכו ברכה אחת: ברכות אין מעכבות זו את זו. בירך את האחת ולא בירך את השניה, נפקא מיהא ידי חיבתו בההיא שבירך, ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו, ומהכא שמע רב זריקא דסבירא ליה לריש לקיש דהך ברכה אחת יוצר אור היא: אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי. ולא אהבה רבה, ואף על גב דמטא ליה זימנא, שאף בלילה ראוי לומר, כל שכן דכיון דאמרי יוצר אור ודאי מטיא זימנא, אפילו הכי לא אמרי אלא יוצר אור ותו לא אמרי לה, היינו דקאמר שמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו: אלא אי אמרת. הך ברכה דקאמרי אהבה רבה, היכי שמע מינה דאין מעכבות זו את זו, דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמניה הוא, וכי מטיא זמניה אמרי לה, ואף על גב דקרו אינהו קריאת שמע לא מטא זמניה, כדאמרינן בעלמא (יומא לז:) הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא שאנשי משמר מקדימין: ואי מכללא מאי. וכי אמר ליה מכללא מאי גריעותא איכא, דאמר "לאו בפירוש אתמר", הא שפיר מצי למשמע מכללא דיוצר אור קא אמרי, ומשנינן ליכא למשמע מהכא, דילמא לעולם אימא לך אהבה רבה וכו': סדר ברכות. אם הקדים המאוחרות: עכ"ל.
והקשה מע"כ, מה זה שבפעם שנייה שהביא רש"י הך מימרא של הקורא את שמע עם אנשי משמר, נקט רש"י כדאמרינן "בעלמא", ולא נקט "כדאמר במסכת יומא" כמו שהביא בפעם הראשונה, הלא דבר הוא, וצ"ע, עכ"ק.
והנה שאלה גדולה שאלת בני, ועוד יש להקשות בכלל למה חזר רש"י בדיבור השני לומר עוד הפעם שאנשי משמר קוראים שמע לפי הזמן.
וגם קשה, למה בפעם הראשונה הזכיר רש"י גם אנשי מעמד, ובפעם שנייה הזכיר רק אנשי משמר ולא אנשי מעמד, וצ"ב.
ונתחיל בסוגיא דמסכת יומא (לז:) דאיתא, תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע, מיתיבי הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא, מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים, [ומשני] אמר אביי לשאר עמא דבירושלים: ע"כ.
ומפרש שם רש"י וז"ל, שהגיע זמן קריאת שמע. כדתניא "מצותה עם הנץ החמה": שאנשי משמר. שהכהנים שהעבודה מוטלת עליהם מקדימין לקרותה קודם היום, שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו מלקרות: ואנשי מעמד. ישראל העומדים בשליחות הציבור על הקרבן, שנאמר (במדבר כח) "תשמרו להקריב לי", מצוה שיהיו משמרים ועומדים על קרבנם, הכי דריש ליה בספרי ובמסכת תענית (כו.): מאחרין. לקרות עד כלות עבודת התמיד: לשאר עמא. הבאים בעזרה, הוא סימן להודיע זמן קריאת שמע: עכ"ל.
ודבר פלא הוא, שלא נאמר באותה סוגיא למה החליטו שאנשי משמר יקדימו ואנשי מעמד יאחרו, והלא שניהם הם באותו מצב, שחוששים "שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו מלקרות", ולמה אין עצת שתי הקבוצות שוות, או ששתיהן יקדימו או ששתיהן יאחרו, וצ"ע.
ועצם ההכרעה שראוי לאנשי מעמד לאחר אינו מובן, דהא ממה נפשך, אם מצליחים לקרוא קריאת שמע בזמנה אחר האיחור, אם כן למה הקורא עמהם לא יצא, ואם אין מצליחים ואין מקיימים מצות קריאת שמע, למה לא יקדימו כמו אנשי משמר, וצ"ב.
ובאמת יש לתמוה על שתי הסוגיות גם יחד, דהא לעיל (ח:) איתא, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה אחת, קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה, [ומקשה] הא גופא קשיא, אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא יממא הוא, [ומתרץ] לא, לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליה יום, דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, אמר רב אחא בר חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן יוחי וכו', ע"כ.
ומפרש שם רש"י וז"ל, ליליא הוא. עד הנץ החמה: דקיימי בההיא שעתא. הלכך זמן קריאת שמע דיום הוא, דגבי קריאת שמע "ובקומך" כתיב, והא קיימי: עכ"ל.
הרי שלהלכה מותר לקרוא קריאת שמע קודם הנץ החמה, בזמן שבין עלות השחר והנץ, ואם כן קשה, למה נאמר בברייתא במסכת יומא הנ"ל, שהקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין, והא הלכה כרבי שמעון בן יוחאי שיכול לקרות לפני הנץ, וצ"ע.
וכבר הקשו כן הראשונים, וכתב הכסף משנה (פרק א מהלכות קריאת שמע הלכה יב) וז"ל, וכתב ה"ר מנוח הא דאמרינן פרק אמר להם הממונה (יומא לז:) הקורא עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, פי' דהכי קאמר לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה, אבל אינו צריך לחזור ולקרות, אי נמי, התם במי שרגיל לקרות עמהם שלא במקום אונס, וקנסוהו שלא יצא כדי שלא יהא רגיל בכך, ואנשי משמר שאני שהיו טרודים בקרבנות והוי כשעת הדחק וכו', עכ"ל.
ונראה שהבין רש"י בפירושו בסוגיא דלעיל, וכן בדעת סוגיא דיומא, שהיתר זה לקרוא קריאת שמע אחר עלות השחר ולפני הנץ החמה, היינו רק באותם אנשים הרגילים לקום באותו זמן, דהא דקאמר "דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא", אין הכוונה לומר שכל אחד יכול לקרוא באותו זמן משום דאיכא דקיימי, אלא שמי שרגיל לקום באותו זמן הרי זה נעשה זמן קימה שלו, ואז הוי "יום" בשבילו.
וזהו שכתב רש"י לעיל שם "דגבי קריאת שמע 'ובקומך' כתיב, והא קיימי", שאינו כותב "והא איכא דקיימי", אלא שהקורא עצמו הוא בין הני דקיימי.
וגם אינו כותב "והא קיימא", פי' שאותו איש קם באותו יום, שזה אינו מספיק להתיר, דהא ודאי אין לומר שדוד המלך שהיה קם בחצות לילה יכול לקרוא אז קריאת שמע של שחרית, וברור שאין מעשי אדם אחד קובעים גדר של "זמן קימה" אפילו לעצמו, אלא צריכים שני תנאים כנ"ל, א' זמן שיש בו קבוצות של אנשים הקמים באותה שעה בתורת עובדי היום ולא בתורת שומרי משמרות בלילה, ב' שאותו קורא שייך לאחת מן הקבוצות הקבועות הללו.
ובזה יש לחלק בין אנשי משמר לאנשי מעמד, שהרי אנשי משמר הם כהנים הקבועים בתורת בעלי עבודת המקדש, ואף על פי שחילקו את שבט הכהונה למשמרות, וכל משמר אינו עובד יותר מכמה שבועות בשנה, מדינא הרי הם שייכים לקבוצת אנשים הקמים בעלות השחר, שהתורה נתנה להם שליחות זו ואחריות זו.
ולכן אנשי משמר מקדימין, שהם יוצאים ידי חובתן לפני הנץ החמה כיון שזמן קימה הוא, וקרינן בהו "ובקומך", והוי "יום" בשבילם.
אבל אנשי מעמד שהם באים "בשליחות הציבור על הקרבן" כלשון רש"י, הרי הם נידונים כמו איש ישראל מן השורה, ואינם קובעים ענין לעצמם לומר שהם מהקבוצות הקמות מוקדם בבוקר, ולזה אין להם להקדים קריאת שמע לפני הנץ, והם מוכרחים לאחר ולקרוא אחר עסק התמיד, ולפעמים הרי הם אינם מצליחים לקרוא בזמן כיון שהיו עוסקים במצוה ופטורים מן המצוה עד סוף זמן קריאת שמע.
ועכשיו שעמדנו על יסוד זה, נחזור לסוגיא דידן ונדון בשקלא וטריא, וקודם כל יש לתמוה, מאי האי דאמר רבי זריקא שמתוך שאמר רבי שמעון בן לקיש "זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו", יש לנו לדון "אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי, היינו דברכות אין מעכבות זו את זו, דלא קא אמרי אהבה רבה, אלא אי אמרת אהבה רבה הוו אמרי, מאי ברכות אין מעכבות זו את זו, דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור, וכי מטא זמן יוצר אור, הוו אמרי".
ואינו מובן כלל, הא אם יוצר אור הוו אמרי, היינו שסובר ריש לקיש שהזמן בין עלות השחר והנץ החמה הוי "יום", ולכן יתכן שאמרו יוצר אור.
ואם אותו זמן "יום" הוא, אז אין לומר "דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמן יוצר אור".
ומה שייך לרבי זריקא ללמוד שום דבר מכללא מדברי ריש לקיש, והא אם אותו זמן יום הוא לגבי ברכת יוצר אור, אם כן מטא זמניה, ואז שפיר לומדים "ברכות אין מעכבות זו את זו", בין אם מברכים יוצר אור ובין אם מברכים אהבה רבה, וצע"ג.
או קצת בסגנון אחר, הרי אם אין ללמוד "ברכות אין מעכבות זו את זו" אלא אם כן מטא זמניה דיוצר אור, אז ניתן להוכיח מדברי ריש לקיש דמטא זמניה דיוצר אור, ואחר שלומדים כן, שוב אין ללמוד מכללא אם מברכים בפועל יוצר אור ומדלגים אהבה רבה או אם מברכים בפועל אהבה רבה ומדלגים יוצר אור, וצע"ג.
והנה הא דאמר ריש לקיש "ברכות אין מעכבות זו את זו". פירש רש"י דהיינו "בירך את האחת ולא בירך את השניה, נפקא מיהא ידי חיבתו בההיא שבירך, ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו", ואינו מובן, למה מגדיר הוה אמינא של עיכוב "לומר שאין זו מועלת בלא זו", ואינו מפרש כפשוטו שיש בזה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות קריאת שמע.
והרי אנן קיימינן בסוגיא זו אמתניתין דלעיל (יא.) דתנן, בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך וכו', ע"כ.
ופירש רש"י שם וז"ל, בשחר מברך שתים וכו'. כדאמר בברכות ירושלמי, שבע ברכות הללו על שם (תהלים קיט) "שבע ביום הללתיך": אחת ארוכה ואחת קצרה. אשתים לאחריה דערבית קאי (נ"א ארוכה "אמת ואמונה" קצרה "השכיבנו"): עכ"ל.
ואם כן שפיר איכא לפרושי, דהוה אמינא שיש עיכובא של שתים לפניה, לקיים את הדין של "שבע ביום הללתיך", וכמו שבמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, הוא הדין מקום שאמרו שתים אינו רשאי לברך אחת. ובא ריש לקיש ומוכיח ממתניתין דמסכת תמיד שלא ברכו אלא ברכה אחת, שברכות אין מעכבות זו את זו.
ומה זה שהקפיד רש"י לפרש שגם הוה אמינא של עיכוב בברכות, היינו רק "לומר שאין זו מועלת בלא זו", ואינו "לומר שאין מקיימין ברכות קריאת שמע בלי שתים לפניה", וצ"ע.
אלא צריכים לפרש, שהרי הגמרא לא הסבירה מה הם שני הצדדים אם ברכה אחת היינו יוצר אור או אהבה רבה, ומאי טעמא דשמואל דאמר דברכה אחת היינו אהבה רבה.
ובודאי ששני צדדים חזקים יש כאן, דהא שאלו אנשי ההוא אתרא לרבי אבא ורבי יוסי בר אבא ולא הוה בידייהו, והם הלכו לשאול לרב מתנה ולא הוה בידיה, עד שסוף כל סוף שאלו לרב יהודה והוא השיב להם בשם שמואל. ומה הם צדדים הללו, ומהו טעמה של הכרעת שמואל.
ויש לומר, שהטעם לומר יוצר אור הוא משום שהיא הברכה הראשונה, ואם מדלגים מדלגים המאוחרות [וכדאיתא להלן (טז.) גבי ברכת המזון], והטעם לומר אהבה רבה הוא משום שהיא מחוברת לקריאת פרשיות של קריאת שמע, שהרי אומרים אותה מיד לפני הקריאה.
ואמנם כל זה תלוי בחקירה גדולה לגבי ברכות קריאת שמע, אם תקנו ברכות הללו כברכות נפרדות ותפילות בפני עצמן, או שנעשו חלק מעצם צורת הקריאה של מצות קריאת שמע, והארכנו בספר "מרבה ברכה" על המשנה דלהלן (יג.) לומר שיש מחלוקת תנאים בענין זה עצמו, יעו"ש.
ואם כן, מי שסובר שנעשו הברכות חלק מעצם צורת הקריאה של מצות קריאת שמע, שפיר יש מקום לומר שעדיף לברך אהבה רבה כיון שברכה זו מצורפת עם קריאת פרשה ראשונה, ויש כאן שני צדדים, ולזה מספקא להו לכל הני אמוראי.
וכשבא שמואל ומכריע בדבר, הוא סומך על יסוד זה, שהברכות הן חלק מעצם צורת הקריאה, ואז מכריע שמדלגים על הראשונה שלא כדרך הדילוגים, משום שברכה שניה היא המצורפת לקריאת פרשה ראשונה של שמע, וכל שכן אם פרשה הראשונה היא עשרת הדברות בבית המקדש.
אבל ריש לקיש בא וחולק על כל היסוד הזה, והיינו דנקט מימרא דיליה בלשון "זאת אומרת". וביארנו בכמה מקומות בכתב ובעל פה, שיסוד הוא בסגנון הש"ס לדעת רש"י, שכל שלומד אמורא הלכה מתוך המשנה בלשון "זאת אומרת", היינו שלומד לפי יסוד שיש לו בהגדרת הלכה זו, והוא יסוד התלוי במחלוקת.
וזהו ענין לשון "זאת אומרת" דנקט ריש לקיש כאן, שבא לומר לפי המהלך שאין ברכות הללו שלפניה ושלאחריה, נחשבות כחלק חלק מעצם צורת הקריאה של מצות קריאת שמע, אלא כל אחת ברכה בפני עצמה היא, ויש לה מחייב משלה, ומה שצירפו חכמים אותם במקום זה בסדר התפילה, הוא ענין צדדי מצד סדר, אבל יש חיוב נפרד מעיקר הדין לומר ברכת יוצר אור ולומר ברכת אהבה רבה.
וזה מפורש בכל דברי רב יצחק בר יוסף אליבא דריש לקיש בסוגיין, ולמשל, א' הוא אומר שיש תנאי שאין אומרים יוצר אור אלא ביום, משום שיש בו עניני יום, והיינו שקובעים הלכות זמן יוצר אור לפי תוכן שלה ולא לפי זמן קריאת שמע של שחרית, ב' הוא אומר שמותר לומר אהבה רבה גם בלילה, ועוד פעם רואים שקובעים הלכות זמן ברכה זו לפי תוכן שלה ולא לפי זמן קריאת שמע של שחרית, ג' הוא אומר שניתן לברך יוצר אור גם אחר קריאת שמע ואינה צריכה להיות דוקא לפניה.
[ולכאורה יש לצרף כאן, שהרי ברכו אנשי משמר אמת ויציב "עם העם" אחר קריאת שמע שלהם, והעם אין מברכים קריאת שמע עד אחר הנץ החמה, ונמצא שהעם ברכו אמת ויציב לפני קריאת שמע, ולא דאגו על שהם אומרים ברכה זו שלא בצירוף עם הקריאה. אמנם לכאורה אין טענה זו מיוחדת לריש לקיש, ועיין.]
ואם כן לפי ריש לקיש, אין שום סברא בעולם לדלג יוצר אור ולומר אהבה רבה, כיון שאין צירוף בין אהבה רבה לקריאת פרשה ראשונה.
ורק לפי הקדמה זו, מובן הא דאמר רב יצחק בר יוסף, שלמד רבי זריקא מכללא מדברי ריש לקיש, דעל כרחך יוצר אור קאמרי, שהרי אם מטא זמן יוצר אור אין שום טעם לדלג עליה, דהא דרך כל הקיצורים והדילוגים הוא לומר את הראשונה ולדלג את השנייה, והטעם היחידי לומר אהבה רבה ולא יוצר אור, הוא רק אם לא מטא זמן יוצר אור.
וזהו התירוץ היחידי והמוכרח, למה שהקשינו למעלה, שאם אתה אומר דמטא זמן יוצר אור, איך אתה מוכיח שכוונת ריש לקיש היא שאומרים יוצר אור. והיישוב הוא כמו שנתבאר, שאם מטא זמן יוצר אור, אין שום טעם לומר את הברכה השנייה ולדלג את הראשונה.
ומעתה יש לתמוה, הא בשלמא בתחילת הסוגיא כדאמר רש"י שאנשי משמר קוראים קריאת שמע לפני הזמן, הרי שפיר יש לומר שאותו זמן נחשב "יום" לגבי אנשי משמר, שעל ידי שהם קמים באותה שעה הרי זה זמן קימה בשבילם, וגם שם "יום" שייך באותו זמן כלפיהם.
ומיושב מה שהקשינו בתחילת דברינו, למה הביא רש"י דבר זה ביחד עם כל כל הדילוגים שעשו בתפילה ובברכות, והא לא חיסרו מקריאת שמע כלל. ויש לומר, שבא להדגיש שגם בקריאת שמע היה שינוי מן הרגיל, שאנשים אחרים אינם יכולים לצאת ידי חובתם בקריאה כזו, אבל בשבילפ היה כאן קיום מלא.
והרי זה נכון אליבא דשמואל דקסבר שברכות הללו תלויות בקריאת שמע כנ"ל, ואינן ברכות בפני עצמן, ואז אם "יום" הוא לגבי קריאת שמע ממילא דהוי נמי "יום" לגבי ברכת יוצר אור.
וזה נכון גם בתחילת דברי רבי זריקא אליבא דריש לקיש, דנקט דמטא זמן יוצר אור בשעה שאנשי משמר קוראים את השמע, דכמו דהוי "יום" בשבילם לגבי קריאת שמע, אית לן למימר דהוה "יום" גם לגבי ברכת יוצר אור, אף על פי שהיא ברכה בפני עצמה כנ"ל.
אבל כדטעין רבי זריקא אליבא דריש לקיש, דדלמא ברכו אהבה רבה משום דלא מטא זמן יוצר אור, אם כן תימה דהא אי לא הוי "יום" לגבי ברכת יוצר אור, איך נקטינן שקראו קריאת שמע באותו זמן, וצ"ע.
וזהו שחזר רש"י אחר שהביא טענה זו של רבי זריקא, והוסיף "דלמא האי דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמניה הוא, וכי מטיא זמניה אמרי לה, ואף על גב דקרו אינהו קריאת שמע לא מטא זמניה, כדאמרינן בעלמא (יומא לז:) הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא שאנשי משמר מקדימין".
כלומר, שעכשיו אין לפרש כהבנת תחילת הסוגיא, שקראו אנשי משמר קריאת שמע לפני הנץ החנה משום דהוי "יום" בשבילם, כיון שהם קמים באותו זמן בקביעות, דהא חזינן דלא הוי "יום" לגבי זמן ברכת יוצר אור.
אלא מוכרחים לומר עכשיו לפי מקשן זה אליבא דריש לקיש, דסבירא ליה שאין זמן קריאת שמע של שחרית תלוי בשם "יום" כלל, אלא בזמן קימה כדכתיב "ובקומך".
[ועיין בספר מרבה ברכה (סימן א ועוד) שהארכנו לייסד, שיש תנאים הסוברים שדין "זמן שכיבה" מגלה על שם "לילה", ויש דין "לילה" בקריאת שמע, ויש תנאים הסוברים שזה תלוי בשם "זמן שכיבה" בלבד, ואין מצות קריאת שמע תלויה בשם "לילה" כלל. וכאן רואים מחלוקת לגבי "זמן קימה", אם זה גילוי על זמן של "יום", או דין בפני עצמו שאינו תלוי בשם "יום" כלל.]
ולזה לא הזכיר רש"י אנשי מעמד אלא אנשי משמר, דהא אם אין זה זמן של "יום", פשוט שאין היתר לקרות עכשיו אלא לאנשים שיש להם "זמן קימה" הקבוע בדין, וזה נכון רק לגבי אנשי משמר כנ"ל.
והנה בסוגיא דמסכת יומא שם, מסתבר הדבר שהבין הש"ס דהוי "יום" לגבי קריאת שמע של אנשי משמר, שהרי בתחילת הפרק (כח.) תנן, אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, אם הגיע הרואה אומר ברקאי, מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח וכו', ע"כ.
ומפרש שם רש"י וז"ל, צאו וראו. על החומה או על הגג: זמן השחיטה. שחיטת התמיד, כלומר אם האיר המזרח, שהשחיטה פסולה בלילה, דכתיב (ויקרא יט) "ביום זבחכם": עכ"ל.
הרי שכל הפרק עוסק לגבי הכנת התמיד לשחיטה, בזמן הנקרא "ביום זבחכם", ושם מסיק הש"ס שהנץ החמה הוא סימן לשאר עמא לקרות קריאת שמע, אבח אנשי משמר קראו לפני זה, ובודאי אין סברא שם לומר שאותו זמן הנקרא "יום זבחכם" לא מטא ביה זמן יוצר אור, וקוראים בו קריאת שמע בלי דין של "יום".
ולזה הביא רש"י סוגיא דיומא בתחילת סוגיא דידן, כיון דאנן נקטינן כדעת אותה סוגיא, אבל בסוף הסוגיא בדברי מקשן זה הסובר דלמא לא מטא זמן יוצר אור, אז הביא רש"י לשון דאמרינן "בעלמא", ולא ייחס הדבר לסוגיא דמסכת יומא בפירוש, כדי להורות לנו שעכשיו דנים לפי שיטה אחרת, שאינה סוברת כדעת סוגיא דהתם ביסוד זמן קריאת שמע של שחרית. ומיושבת קושיית מע"כ בטוב טעם ודעת.
ויש לנו שני סימנים מובהקים למהלך זה, בכללי פירוש רש"י הנדפסים בסוף המסכת (אחר "מבוא התלמוד") בשם בעל כנסת הגדולה.
א' איתא התם וז"ל, כל מקום שאומר רש"י לקמיה, רוצה לומר בסמוך, וכשאומר "לקמן" הוא מופלג, וזה דע באמיתות וכו', עכ"ל.
והרי בתחילת הסוגיא מיד בהבאת המשנה ממסכת תמיד, פירש וז"ל, ברכו ברכה אחת. לקמן מפרש מאי היא, ומן הברכות שלפני קריאת שמע היא וכו', עכ"ל.
ואינו מובן, הא הקשה כן הש"ס מיד, ולמה נקט רש"י לשון "לקמן" שהוא לשון השייך בדבר רחוק ומופלג כנ"ל.
ויש לומר שכוונתו היא כנ"ל, לרמז שיש שינוי באמצע הסוגיא, ואם כן דנים בענין זה להלן לפי יסודות שנשתנו בינתיים. ולזה לא נקט לקמן "פריך" מאי היא, שהשאלה היא לפני שינוי היסוד, אבל חלק מן הפירוש הוא אחר שינוי היסוד, וכמו שנתבאר. [והוכחנו בכמה מקומות דנקט רש"י לשון "לקמן" בכהאי גוונא, שהוא מופלג בענין אף על פי שאינו מופלג במקום, וכן שמעתי לפני יותר משלשים שנה מידידי הגאון הרב אלעזר לנגסם שליט"א.]
ויש להוסיף, שלשון זה של "ומן הברכות שלפני קריאת שמע היא" מורה כיסוד דברינו, דנקטה הסוגיא לקמן שאין כאן "ברכות קריאת שמע" המצורפות לעצם הקריאה, אלא ברכות נפרדות שסידרו אותן לפני קריאת שמע.
ב' איתא התם וז"ל, כשרש"י אומר "ופריך", "ומשני", רוצה לומר שהוא המקשן בעצמו הראשון ולא אחר, וכשאומר "ופרכינן", "ומשנינן", הן הבעלי גמרא ולא המקשן הראשון, עכ"ל.
ואם כן צריך טעם, למה נקט רש"י הכא וז"ל, ומשנינן ליכא למשמע מהכא, דילמא לעולם אימא לך אהבה רבה וכו', עכ"ל. ומנין לו דהיינו תירוצא דבעלי גמרא ולא המקשן הראשון, וצ"ב.
ולפי המבואר הרי תשובתו בצדו, שזהו סדר הסוגיא שמתחילים עם יסוד אחד בגדרי זמן קריאת שמע של שחרית, ועוברים ליסוד אחר כשטוענים דדילמא לא מטא זמן יוצר אור לפני הנץ החמה.