שאלות על רש"י

1)

רש"י: שומע אני בהכאה בלא מיתה: רא"ם: לא יתכן שהמכה ולא הרג- יהרג, שהרי לקמן (פסוקים 18-19) מפורש שאם הרג הוא חייב מיתה, וכשלא הרג ישלם [- "רק שבתו יתן ורפֹא ירפא"]? ועוד- ברש"י שם- 'וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג', אם כך, כיצד יעלה על הדעת שכאן מדובר על הכאה בלי מיתה? ועוד- אם מכה חברו חייב מיתה, למה צריך פסוק לחייב את המכה אביו ואמו ולא הרגם?

1.

רא"ם: אלמלא הלימוד של "מכה איש ומת" היינו אומרים שרק באבן שאין בה כדי להמית, אז פטור ממיתה כשהכהו ולא הרגו (למעט מכה אביו ואמו) [וכאן חיִיֵב מיתה אפי' כשלא הרג כי מדובר באבן שיש בה כדי להמית]. עיי"ש. 1

2.

גור אריה: אלמלא הלימוד מ"מכה איש ומת" הייתי אומר שאם יש תשלומים הוא פטור ממיתה, אבל במקרה שאין בהכאה זו כדי תשלומים, יתחייב מיתה וזה יהיה התשלום שלו. 2

3.

גור אריה: הייתי מפרש שאם הוא משלם הכאתו אמרה תורה "רק שבתו יתן", אבל אם הוא נמנע מלשלם או שאין לו, אז חייב מיתה.


1

אמנם על הפרשה דלקמן דרשנו מההיקש של אגרוף לאבן שמדובר שם באבן שיש בה כדי להמית ולמרות זאת פטור ממיתה כשלא הרג? אלמלא הלימוד מ"מכה איש ומת" הייתי אומר שלקמן מדובר על המכה באבן שאין בה כדי להמית, ואת ההיקש של אגרוף לאבן הייתי דורש לדבר אחר.

2

דוגמא לדבר- המכה את חברו חייב לשלם ולכן איננו לוקה, אבל אם הכהו הכאה שאין בה שווה פרוטה, לוקה כיוון שאיננו משלם. לגבי שאלתו השניה של הרא"ם (שברש"י בפסוק י"ט מפורש שאם לא הרג פשוט שלא יהרג) כתב הגור אריה שם שדברי רש"י נאמרו אחרי הלימוד כאן.

2)

רש"י: תלמוד לומר...אינו חייב אלא בהכאה של מיתה: לכאורה אפשר היה לדרוש את הדרשות כאן (וכן את הדרשות לגבי גונב איש ומכרו, לקמן פסוק 16) באופן הפוך [כפי שניתן לראות בטבלה שבהערה], כגון- א] לאו דוקא הכאה של מיתה כפי שמשמע כאן, אלא כל הכאה כמשמעות "ואיש כי יכה"? רא"ם- אמנם יש לומר שאם נדרוש כך נמצא ש"ומת" הכתוב כאן מיותר, אך באותה מידה כתוב (דברים 24:7) "כי ימצא איש גונב נפש" וריבּוּ אשה שגנבה מ"וגונב איש" (לקמ' פסוק 16), ומה שכתוב "כי ימצא איש" לאו דוקא? ב] כמו כן היה אפשר להפוך ולפטור מכה אשה וקטן מ"מכה איש" הכתוב כאן, ולפטור אשה שהכתה מ"ואיש כי יכה" שבויקרא?

1.

1 רא"ם: את כל הדרשות הללו דרשו חז"ל כפי קבלתם.

2.

גור אריה: א] כאן מדובר בגוף אחד [כשהכה אותו, וכשהכה והמית]- ואם חייב בהכאה שאין בה מיתה- למה כתוב כאן "ומת", והרי התחייב כבר בהכאה עוד לפני שבא לידי מיתה?! אך בגונב נפש אלה שני גופים [איש שגנב ואשה שגנבה]- ואע"פ שכתוב בדברים איש, ריבּוּ כאן גם אשה. ב] לכאורה אפשר היה למעט מכה אשה וקטן מ"מכה איש", ומ"ואיש כי יכה" למעט אשה שהכתה, אבל כתוב בויקרא "כי יכה כל נפש" לרבות, ולכן "מכה איש ומת" לא ממעט אישה אלא הכאה בלא מיתה ונפלים.


1

כאן (פ' י"ב)

3)

רש"י: תלמוד לומר מכה איש: רא"ם (לקמ' פסוק טז): לקמ' ריבּוּ אשה שגנבה מ"וגונב איש", ואילו כאן לא ריבּוּ אשה שהכתה מ"מכה איש"?

1.

1 רא"ם (לקמן פסוק ט"ז): אין כוונת הברייתא לפרש את כל הדינים היוצאים מהמקראות אלא לתקן את ייתור המקראות, [כלומר- ואכן יש לרבות כאן גם אשה שהכתה].

2.

גור אריה: אי אפשר ללמוד מכאן שאשה חייבת, כי הפסוק נצרך למעט הכאה שאין בה מיתה ונפל. 2 ודוקא לגבי גנבה ריבּה אשה, כי אם לא כן- "וגונב איש" מיותר. אם כך, מנין שאכן אשה שהרגה חייבת? 3 במכילתא ריבּו זאת מ"רוצח הוא" (במדבר 35:16).


1

כאן (פ' י"ב)

4)

רש"י: ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה: רא"ם: למה למעט קטן שהכה מ"ואיש כי יכה" ולא לרבות אותו מ"מכה איש", כשם שריבּו אשה שגנבה נפש מ"וגונב איש"?

1.

1 רא"ם: את כל הדרשות הללו דרשו חז"ל כפי קבלתם.

2.

גור אריה: אם כך, "ואיש כי יכה" מיותר. [אמנם למדנו משם לרבות הכה את אשה וקטן, אבל "ואיש" הכתוב שם מיותר.]


1

כאן (פ' י"ב)

5)

רש"י: ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה: בגמ' (סנהדרין סח ב, לגבי בן סורר) כתוב שבכל מקום לא צריך פסוק למעט קטן?

1.

גור אריה: 1 בן סורר ומורה נהרג על שהוא זולל וסובא ואיננו שומע בקול אביו ואמו, ועל זה אמרה הגמ' שלא צריך פסוק לפטור קטן כי הוא לא נצטווה בכך, אבל לגבי רציחה היה מקום לומר שכיון שנעשה מעשה, אפילו קטן חייב. 2 לגבי בן סורר הגמ' מקשה שלא מחייבים אותו על חטא מסויים אלא על כך שהוא סר מן הדרך ואיננו שומע בקול אביו ואמו, וזה לא שייך בקטן שאיננו בר דעת.


1

ע"ע ברא"ם שדן בשאלה זו.

2

וכן נזקקנו לדרוש פסוק לפטור קטן הנואף (עי' ויקרא 20:10 וברש"י שם) מחמת הזנות שנעשתה, ובקטן הגונב אדם (לקמ' פסוק טז) בגלל הנפש שנגנבה, וקטן המקלל אביו (לקמ' פסוק י"ז). לכאורה כוונת הגור אריה שבן סורר לא נידון על תוצאה כלשהי של מעשיו אלא על העשיה עצמה, ולכן ברור שקטן פטור. לעומת זאת, כאן החיוב הוא על חומרת התוצאה- נהרג אדם, ולכן היה מקום לחייב קטן. על דרך זה ציין הרב הרטמן בהערותיו כאן לדברי המהר"ל בדרך חיים (פ"ד מ"ד, עמ' קס"ז, ד"ה ויש לשאול במאמר) שהשוגג לא נענש כי חטאו הוא רק על כך שלא נזהר [-ולא על גוף המעשה], ורק על הרוצח בשוגג החמירה התורה כי סוף סוף הרג ועשה מעשה גדול, וכן בתשלומי נזיקין השוגג חייב כי סוף סוף גרם היזק לאחר. דא עקא, שבדרך חיים שם מפורש שהבא על הערוה בשוגג ששונה מרוצח ואינו נענש כמזיד, ואם נכונה ההשוואה משם לכאן- למה צריך פסוק לפטור קטן הנואף? וכן קצת קשה להבין זאת במקלל אביו- נראה שאין לחיבו על התוצאה שהאב מקולל אלא על פעולת הקללה, ואעפ"כ נזקקנו לפסוק לפטור קטן? וגם משמעות דבריו כאן שהסיבה לפטור בן סורר היא אחרת- החיוב הוא לא על מעשה איסור מוגדר אלא על כך שהוא סר מן הדרך, ואי אפשר לומר זאת על קטן שאיננו מצווה כי איננו בר דעת. והנה, לגבי קטן הנואף, כתבו תוס' בקידושין (דף יט א) שהייתי חושב לחייבו כי האשה נהרגת על ידו, (כשם שבהמה הרובעת נהרגת). והקשה הגור אריה מה הסברא בזה- מנין לדמות הריגת קטן להריגת בהמה? ועוד- מה יענו תוספות על שאר הפסוקים?

6)

רש"י: אינו חייב עד שיכה בן קיימא: בן נח נהרג על העוּבַּרין, וכי יש דבר שלישראל מותר ולגוי אסור?

1.

רא"ם: גם לישראל זה אסור אלא שאין חיוב. 1


1

גור אריה: גם על כך יש להקשות- וכי יתכן שעונש הגוי חמור מעונשו של ישראל? מיתה היא מצוה ביד בית דין, ואכן ישראל חמור מגוי, ולכן מצווים בית דין שלא לחייבו. [כלומר- מצד הנידון אכן יוצא שהקלנו על ישראל, אבל מצד הדיינים החמרנו עליהם שלא לחייב את ישראל, ומכיון שהעונשים הללו תלויים בבית דין, לכן יש להחמיר עליהם ולהקל על ישראל הנידון.]

ספר: פרק: פסוק:
חודש: יום: שנה:
חודש: יום: שנה:

KIH Logo
כולל עיון הדף
הקדשות ותרומותתגובות מקוראיםרשימות דוא"לחומר על כל התלמוד והמשנהשאל את הכוללקישורים ללומדי התלמודלוח למחזור הנוכחילוחות ללימודים יומיים אחרים