וגם דברים שלמדו מאסמכתא, אין לומר שחכמים דרשו זאת מפסוק רק כדי ליפות את הדברים, אלא חכמים נסמכו על המקרא אבל זה לא גוף המקרא. נמצא שלפעמים דברי חכמים הם פרוש הכתוב וזה דברי סופים שיש לו דין תורה, ולפעמים דבריהם רק נסמכים לדברי תורה ואז זה דין דרבנן, אבל לעולם הדרשה יוצאת מהתורה ולא גוף דברי התורה אלא שהתורה רמזה לחכמים לדרוש. ע"ע בענין זה ברמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג ס"פ מג) שהאסמכתות הם כמליצת השיר, ולא באו חז"ל לומר שזו כוונת הפסוק, אך הריטב"א (ר"ה דף טז א) כתב שחלילה לומר שהאסמכתא היא רק סימן שנתנו חכמים, אלא התורה רמזה לחכמים לגזור, ומסרה את הדבר לדעתם. האריך בכך המהר"ל בתחילת הבאר הראשון מבאר הגולה (עמ' יד ד"ה השני), והביא כמה דוגמאות כיצד כאשר הביאו אסמכתא פרוש הדבר שתקנת חכמים יוצאת מתוך הפסוק עצמו.

קשה להבין שבמקרה משה שכח לשאול מיד מפי ה' וכך התגלגל הדבר שידרוש מעצמו? ועוד- דבריו אלו סותרים לכאורה למה שכתב בשאר מקומות שכל דרשה היא 'דברי סופרים'? לענ"ד המכוון הוא שממתן תורה ואילך נמסרה התורה לחכמים לדרשה במידות שהתורה נדרשת בהם, ומאידך- משה רבינו שכינה מדברת מתוך גרונו, ומזומן תמיד להשראת השכינה ככתוב אחרי סיני "ואתה פה עמוד עמדי", ולכן נמסרה התורה למשה לפרשה כדעתו, וכל דבריו הם כמִפּי הגבורה. אבל קודם מתן תורה- טרם נמסרה התורה למשה לדורשה כלשון המהר"ל- לא ניתנה תורה לדרוש עדין, וזו כוונתו שהיה כתלמיד בפני רבו- כי אחר מתן תורה יכול לדרוש משה מעצמו. ולכן גם לא יכל לשוב ולשאול- כי עוד לא הייתה שכינה מזומנת לו אלא בזמנים מסויימים. על כן אמרו שדרשה זו שונה כי דרשה משה מעצמו ולא היה לה תוקף עד שבא ה' והסכים עמו.

ורש"י בפסוק יא כתב- "ליום השלישי שהוא ששה בחדש" כי זה פשוטו של מקרא גם לר' יוסי. ע"ע בראשית 1:31:3:1 שדרשו מ"יום השישי" שהבריאה הייתה תלויה ועומדת עד השישי בסיון שבו קיבלו ישראל את התורה, כי גם לר' יוסי הם התרצו לקבל כבר בו' סיון. אמנם קצת קשה שהתרצו לקבל תורה כבר בב' סיון, מה א"כ קרה בו' סיון? אמנם, למבואר בשאלות הבאות- מצדו יתברך הזמן הראוי היה בו' סיון כדלקמן, והם אכן התרצו לכך.

כלומר- מצד פשוטו של מקרא יש להבין שביום השלישי עצמו תרד שכינה על ההר, אך הייתה למשה סיבה לדרוש.

אולי פרוש הדברים שנתינת התורה איננה דבר התלוי רק בנותן, אלא גם ישראל הם צד, ולא תנתן תורה אלא כשהם ראויים מצד עצמם לקבלהּ.

וממשיך המהר"ל שאמנם נחלקו חכמים ור' יוסי האם הוסיף משה יום אחד מדעתו, אבל לדעת הכל לא ניתנה התורה ביום החמישים לספירה, אלא ביום החמישים ואחד, כפי שיבואר בשאלה הבאה.

49 יום הם שבעה שבועות שלמים, ומכיון שיצאו בחמישי, הספירה מתחילה ביום שישי שלמחרת, נמצא שהיא מסתיימת ביום חמישי, ולפיכך שבת הוא היום החמישים ואחד.

כך מפורש בגמ' שם (שבת דף פז ב) שלרבנן עיברו את אייר ולכן ראש חודש סיון חל ביום שני (שהרי ט"ו ניסן חל ביום חמישי, ומכיון שניסן מעובר נמצא שר"ח אייר חל בשבת, ואייר מעובר נמצא ר"ח סיון ביום שני), ואילו לר' יוסי אייר היה חסר וראש חודש סיון חל ביום ראשון. לדעת הכל באו לסיני בראש חודש סיון, וביום השני לבואם עלה משה לסיני, בשלישי נצטווה על הגבלה וברביעי על פרישה, ולכן כדי לומר שניתנה תורה בשבת צריך לומר שלחכמים פרשו יום ולילה, ואילו לר' יוסי הוסיף משה פרישה גם ביום שישי, ולאחר מכן ניתנה התורה. ע"ע בריטב"א שם שתמה לפי"ז כיד אנו אורמים ביום החמישים 'זמן מתן תורתינו', והרי תורה ניתנה ביום החמישים ואחד, עיי"ש מה שתירץ, והמהר"ל פירש כשיטתו, כמבואר בשאלה הקודמת שמצדו יתברך זמן מתן תורה היה ביום החמישים וזהו 'זמן מתן תורה', ורק מצד המקבל קיבלו ביום החמישים ואחד, ולכן המועד חל ביום הראוי מצד הנותן. יש להעיר שבהמשך הסוגיא שם (שבת דף פח א) ישנה ברייתא החולקת וסוברת שלחכמים יצאו ממצרים ביום שישי, ולדעה זו לכאורה ניתנה תורה ביום החמישים לספירה, ועיי"ש בריטב"א ובמיוחס לר"ן שנח לגמ' לומר שלרבנן ניתנה תורה ביום החמישים ולכן אנו עושים אז את עצרת, וצ"ע למהר"ל כאן. ע"ע במגן אברהם (ריש סימן תצ"ד) שדן למה אורמים ביום החמישים 'זמן מתן תורתינו' והרי הלכה כר' יוסי שניתנה תורה למחרת, עיי"ש מה שתירץ, ובמחצית השקל שביאר את הסוגיה בשבת, ועי' בחק יעקב ובפרי חדש שם שהריב"ש (בסימן צו) כתב שחג השבועות לא תלוי בתאריך של מתן תורה, אלא בחמישים לספירה.

ודוקא על טומאת קרי הבאה מקלות ראש, אבל לא היה חסרון בכך שהיו טמאי מתים ושאר טומאות. [עי' ברכות (דף כב א) שרק בעל קרי אסור בדברי תורה כי טומאה זו באה מתוך קלות ראש.]