ע"ע בגור אריה (במדבר 4:13) שהכלבים הם ממידת הדין, ובמהר"ל בגבורות ה' (פל"ב בתחילתו, עמ' קכא) כתוב שהכלב רחוק מעיקר הנבראים והכל מרחיקים אותו. ובמהר"ל בבאר הגולה (באר החמישי, עמ' צח, ד"ה פרק הכונס)- הכלב הוא הפחות והשפל מכל בעלי החיים, והוא רחוק מהאדם. ובהמשך דבריו (עמ' צט ד"ה וזה שאמר) כתב שמחמת שפלותו הוא צועק ומילל יותר משאר בעלי החיים, עיי"ש. ובמהר"ל בנתיבות עולם (נתיב גמ"ח פ"ה עמ' קסז, ד"ה הנזקין)- בכל הנבראים יש טוב וחסד חוץ מהכלב שאין בו טוב. לכן המגדל כלב רע פורק מעליו יראת שמים, כי ה' הוא עילת [-סיבת ומקור] כל הנמצאים, והכלב שהוא מרוחק מהעולם איננו נחשב מכלל העולם, ולכן המתחבר אליו פורק מעליו יראת שמים. זו גם הסיבה שהכלב אוהב את אדונו, כי הוא תחת האדם ולא תחת הקב"ה. וע"ע בגמ' בהוריות (דף יג א) שהכלב מכיר את קונו (עיי"ש במהרש"א שנחלקו האם הכוונה לקב"ה או לאדונו), וכתב על כך המהר"ל בחידושי אגדות (ח"ד עמ' ס, ד"ה האוכל)- הכלב הוא בעל נפש ויש בו הכרה, ולכן שמו כלב- כולו לב.