יש להעיר שלפנינו בגמ' דרשו זאת מ"לוחות אבן" דלקמן (שמות 31:18), אבל במהר"ל בכמה מקומות כתוב "לוחות האבן" שבפסוק כאן.

המהר"ל פירש שהגמ' דקדקה מכך שכתוב אבן ולא אבנים, כלומר-הפסוק רומז שהאבן מטבעה ראויה לכך, כי מידתה שהיא קשה, ועיי"ש במהרש"א באופן אחר.

ובנתיב הלשון (פ"ה בתחילתו, נתיבות עולם ח"ב עמ' ע"ג) הוסיף המהר"ל שלכן נכתבה התורה על אבן ולא על כסף וזהב, כי התורה היא דבר מקוים שאינו משתנה.

ואם תאמר למה כיבוד אב ואם בלוח של בין אדם למקום? עי' לעיל 20:1:10:1, וכן שם 20:12:2:1 שכיבוד אב ואם כבודם ככבוד המקום כי הם שותפים ביצירת האדם.

כלומר- המסוּבב (-האדם) תחת גזירת הסיבה (-הבורא).

כפי שכתב המהר"ל, תפארת ישראל (פט"ז, עמ' נ"ב, ד"ה מופת שלישי) שהאדם הוא הנבחר שבברואים בכך שהוא בעל בחירה, וצריך שהוא יהיה תחת ה' יתברך- לא רק חייו ומותו אלא גם שכלו וכח הבחירה שלו,

כפי שכתב המהר"ל, תפארת ישראל (פט"ז, עמ' נ"א, ד"ה מופת שני) שכל הנבראים נבראו שלמים חוץ מהאדם שנברא חסר כי השכל הוא השלמתו- ושכל האדם לעולם איננו מגיע לידי שלמות, ולכן ניתנה תורה שלמה לאדם שתשלימנו.

ע"ע תפארת ישראל פנ"ו, עמ' קס"ז.

ואעפ"כ היו שני לוחות- אחד מצד הנותן והשני מצד המקבל כמבואר בשאלות הקודמות.

ולכן 'בני ישראל' בגמטריא 603 כי המצוות הם צורתם של ישראל. (ועיי"ש שלכן לא יתכן שתבטל תורה מישראל, ולעולם מצבה של תורה כמצב כנסת ישראל, וכשישראל מפוזרים בגלות גם בתורה לא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.)

לשונו שם- לפנימיותם וסתריהם היותר סודיים ונעלמים בחכמה.

לכן מספרם של ישראל 603 אלף- אלף למצוה, כי 'אלף' הוא לשון לימוד. (ע"ע לעיל, 24:1:4:2 אודות האות אל"ף.) יש להעיר שבספר תפארת ישראל (פמ"ח עמ' ק"נ) האריך המהר"ל על כך שבלוחות עצמם יש שליש קרוב אל הקב"ה ושליש קרוב אל משה, וריווח באמצע בין שניהם, עיי"ש.

ע"ע בראשית 1:1:2:1 בענין זה.

כפי שכתב המהר"ל בדרך חיים (פ"א מי"ז, עמ' נ"ה, ד"ה ואמר לא)- לא המדרש עיקר אלא המעשה, כי אמנם המדרש הוא המעלה העליונה, אבל המעשה הוא היסוד, ואי אפשר לקנות את מעלת השכל מבלי שיהיה לו יסוד.

ובהמשך דבריו (שם עמ' נ"א)- הלומד בלי מעשה קנה ידיעה בלבד מבלי לקבל את אלוקותו, ורק על ידי קיום המצוות ה' לו לאלוקים, ואז נקרא ה' לו לאלוקי אמת כי גדר האמת כשהדבר נמצא בשכל כפי שהוא בחוץ, [כלומר- 'אמת' הוא כאשר ההעתק דומה למקור, ולכן ה' לו לאלוקי אמת כאשר ההשגה הפנימית שלו משתווה לחויה החיצונית] ומשום כך כשהוא עושה מצוות שהם גזירת ה' חוץ לשכל, אזי בלימודו הם נמצאים בשכלו כפי שהם בחוץ, אבל ללא מעשי המצוות אין ה' לו לאלוקי אמת. בהמשך דבריו מאריך המהר"ל כיצד התורה עצמה היא הגורמת למעשה ומוציאה את המעשה אל הפועל.

עיי"ש (וכ"ה בנתיבות עולם, נתיב התורה פ"א עמ' ו') כמה הבדלים בין ההגנה של התורה להגנה של המצוות, כגון- התורה מגינה גם בזמן שאיננו עוסק בה- כי היא איננה תלויה בזמן מפני שאיננה תלויה בגשם [כי הזמן הוא מימד של החומר], לעומת זאת המצוה מגינה רק בזמן שעוסק בה (ועיי"ש שיש חילוק בין הגנה להצלה, ונחלקו שם האמוראים בזה). כמו כן עבירה מכבה מצוה ולא תורה, כי עבירה היא מצד הגוף ואיננה מגיעה למקום התורה שהוא למעלה מהגוף. ע"ע במהר"ל שם (פרק ס"ב, עמ' קפ"ז) שזאת הסיבה שאפי' כל המצוות אינן שוות לדבר אחד מדברי תורה- אמנם הדין הוא שמצוה עוברת דוחה תלמוד תורה כי המצוה המעשית יותר ראוי שתיעשה, מפני שהמצוה היא מעשה אנושי ומחוייבת לאדם. לכן אם יש מי שיכניס את הכלה לחופה יותר טוב שילמד תורה שמעלתה גדולה, אבל אם אין מי שיכניס את הכלה לחופה יהיה כאן חסרון ולכן המצוה קודמת. וכ"כ בנתיב התורה שם שהאומר אלמד תורה ולא אעשה סוכה, בודאי סוכה קודמת כי בהעדרה יש כאן חסרון גדול, ואילו התורה היא מעלה גדולה אבל בהעדרה אין כאן חסרון כל כך. וטעם הדבר, כי המצוות שנעשות על ידי הגוף הגשמי הם רמ"ח כמנין אברי האדם מפני שהמצוה משלימה את האדם, ובהעדרה הוא כחסר איבר. לעומת זאת על ידי התורה נעשה האדם שכלי ובעל מעלה, וכשהוא חסר מצוה, החסרון מבטל את המעלה. עיי"ש עוד בביאור הגמ' בקידושין שנחלקו האם תלמוד גדול או מעשה גדול, והסיקו שתלמוד גדול כי הוא מביא לידי מעשה, והמשיל זאת המהר"ל ללחם ויין- הלחם מפרנס ומשלים את האדם, ולכן הוא יותר נחשב מהיין שמשמח אלוקים ואנשים. הסיקו שתלמוד גדול כי הוא מביא לידי מעשה והיא כוללת הכל. (ובנתיב התורה (פ"ה עמ' כ"ה, וכעי"ז בדרוש על המצוות עמ' נ"ב, ד"ה ועל זה העירו) הוסיף ביאור שהתלמוד הוא לא רק הכנה כדי לקיים [שהרי האמצעי לעולם איננו יותר חשוב מהתכלית] אלא התורה פועלת שיצאו המעשים אל הפועל, והעילה [-הסיבה] גדולה מהעלוּל [-המסוּבב], וכל זה בתנאי שהתורה עמו, בפיך ובלבבך לעשותם.