בגמ' (בבא מציעא דף נט ב) מסופר שנחלק רבי אליעזר עם חכמי ישראל בדין תנורו של עכנאי, ויצאה בת קול שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, עמד רבי יהושע ואמר- לא בשמים היא, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטות". חייך הקב"ה ואמר ניצחוני בני. צריך ביאור כיצד אין משגיחים בבת קול, ומה פירוש 'ניצחוני בני'- והרי אין הדיוט מנצח את רבו?
מהר"ל, באר הגולה (באר ד', עמ' נ"ה, ד"ה בפרק הזהב, ב"מ נט א): אע"פ ש"אחרי רבים להטות", יצאה בת קול שהלכה כרבי אליעזר שהוא יחיד, בגלל הפלגת חכמתו. 1 על זה אמרו 'אין משגיחין בבת קול' כי התורה שניתנה בסיני היא שכל עליון פשוט יותר מהבת קול, ועל זה אמר רבי יהושע שכבר זכינו בתורה בהר סיני, ואין התורה הולכת אחרי הפרט אלא אחרי הכלל שאין לו שינוי. 2 והקב"ה לא חזר בו אלא אמר 'ניצחוני בני' כלומר- הדבר נעשה לפי דעת המקבל ולא לפי דעת הנותן- 'לפי שהמקבל חפץ במדרגה העליונה הזאת שתהא הלכה כרבים' וזה רצונו של האב שבנו ינצח. והיה ראוי להמשך אחרי היחיד שהוא עיקר, אבל לפי מדרגת התורה שהיא שכל עליון, ראוי שיהיה העיקר עם הרוב, כי הכלל שכלי והפרט גשמי, והכלל הוא עצם ועיקר הדבר ואיננו משתנה, ובמדרגה הזאת רצו ישראל. 3 נמצא שיש שתי בחינות- מצד הנותן בלי המקבל (ואז ראוי לפסוק הלכה כר"א), והשני הוא מצד המקבל 4 (המדרגה שזכינו לה בסיני, וזכינו ב"אחרי רבים להטות"), וכאשר גברה יד המקבל נקרא דבר זה 'ניצוח'. 5
משמע שאם הייתה בת קול שצודק ר"א במקום הזה לא היו החכמים מתנגדים לכך, אך הבת קול אמרה שהלכה כר"א באופן כללי, וזה נוגד לכחם של הרבים.
במהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג עמ' כ"ח, ד"ה וכאשר אמר, בבא מציעא דף נט ב): התורה ניתנה פה אל פה בקולות וברקים. עוד כתב שם- בת קול הוא קרוב לאדם, שהרי נבואה באה לנביא בלבד ואילו בת קול באה אל כל בני אדם. ובמהר"ל בנתיבות עולם (נתיב אהבת ריע, פ"ב עמ' ס', ד"ה וכאשר אמר מן): בת קול היא מן השמים בלבד, ואילו התורה שניתנה בסיני היא מן ה' קודם שנברא העולם. לענ"ד דברי המהר"ל באים לענות על שאלה יסודית- ידועים דברי הנפש החיים (סוף שער א', פכ"א- כ"ב) שקודם מתן תורה קיימו האבות את התורה לפי שורש נשמתם ולפי התיקון שיעשו מעשיהם ולכן נשא יעקב שתי אחיות כי השיג שמהם יבנה את בית ישראל, אך מאז מתן תורה אין רשות לעבור על פרט מפרטי מצוה, ולכן נענש חזקיהו על שלא נשא אשה אף שהייתה כוונתו לשמים שראה שעתיד לצאת ממנו רשעים. והנה, ברור שנתעלה מצב התורה בישראל מאז מתן תורה שכל ישראל חייבים בה בכל פרט, אבל לכאורה נראה שיש כאן גם צד חסרון- כי לפי שורשי המצוה ועניינה עדיף היה לחזקיהו שלא לקיים פרו ורבו, והוא מחוייב בכך רק משום שכבר נצטוונו בסיני. לענ"ד על כך נסובים דברי המהר"ל, שאכן שתי בחינות בתורה- כציווי של יחידים לפי הנאות להם, וכציווי לרבים שלא כנאות לכל יחיד. בפשטות יש כאן חסרון שלא תתקיים התורה כנאות לאדם הפרטי, אך לאמתו של דבר כאשר ניתנה התורה לכלל זהו סדר של 'תורה קדמה לעולם', לא התורה תתאים לעולם אלא העולם יתאים את עצמו לתורה. לעומת זאת כאשר יחיד מקיים את התורה מרצונו לפי שורש נשמתו, אז התורה מתאימה אליו ולא זו התורה שקדמה לעולם. זו הייתה תשובת רבי יהושע- "לא בשמים היא" כי זכינו בתורה מסיני שניתנה לנו פה אל פה וזו התורה שקדמה לעולם, ולכן התורה איננה תלויה ביחידים אלא ב"אחרי רבים להטות". אולי לכך כיוון המהר"ל שהתורה היא שכל עליון פשוט יותר מהבת קול, כי הבת קול היא מורכבת מהנותן והמקבל, ואילו התורה היא דברי נותן התורה בלבד. ['מורכב' הוא הפכו של 'פשוט', הפשוט הוא אחד, ועליו חלה הרכבה שהיא תוספת על הפשיטות.]
למה שנתבאר, יש לומר כמליצת הרבי מקוצק ש"השמים שמים להשם" ואילו 'הארץ ניתנה לבני אדם' כדי לעשות מהם שמים, כך הנהגה של בת קול היא התאמה של הנהגת השמים אל הארץ- ובכך הארץ נשארת בארציותה, ואילו הנהגה של נבואה היא הנהגה שמימית המתגלה בארץ, והארץ נעשית שמים. בכך אולי יש להבין את מה שכתב המהר"ל בחידושי אגדות (ח"ג עמ' כ"ח, ד"ה וכאשר) שבת קול באה לכל בני אדם ואילו נבואה באה לנביא בלבד, ולכאורה בראשית דבריו נראה להפך- ההליכה אחרי דעת היחיד היא במדרגת בת קול, וההליכה אחרי רבים היא בנבואה? אלא ש'בת קול' זהו ההד החוזר מהקול, כלומר- האופן בו מתגלים הדברים אצל המקבלים בכלים ארציים, לעומת נבואה שבה דברי התורה נשארים בצורתם השמימית, ולכן בנבואה אמנם הולכים אחרי הרבים, אבל הנבואה נשמעת רק ליחיד, כי היא לא תואמת לכל אדם.
למה שנתבאר יש לפרש לשונו להפך מהנראה בפשטות- 'מצד הנותן בלי המקבל' פרושו שהמקבל לא התאים את עצמו אל הנותן ולכן הדברים משתנים כשהם מגיעים אל המקבל, ואילו 'מצד המקבל' פרושו שהמקבל התעלה למדרגת הנותן, והדברים מתקבלים אצלו כפי שהיו בשורשם.
אמנם נביא יכול כהוראת שעה להורות לעבור על דברי תורה, אבל זה גופא ציווי התורה- "אליו תשמעון".
שאלות על רש"י
רש"י: אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו: למה אין לשון המקרא מיושב?
גור אריה 1 : אולי היה קשה לרש"י למה כתוב "לא תענה על ריב" באמצע 2 , אך דבריו קשים- וכי בשביל שחיבר הכתוב את "לא תהיה אחרי רבים לרעות" אל "לא תענה על ריב לנטות" נקרא שהמקרא לא כפשוטו? ואם מפני שהמקרא חסר שלא מוזכר החילוק בין רוב של דיין אחד לשניים, לומדים זאת מהסיפא- "אחרי רבים להטות" והטייה היא דוקא ברוב של שניים, כי דיין אחד הוא המכריע ואין זה רוב גמור, ואילו הדיין השני מטה הטייה גמורה. 3
עי' לעיל (בראשית 3:8:1:1) אודות הנוסח 'דבר דבור על אופניו' שמשתמש בו רש"י תמיד להגדיר פשוטו של מקרא או דרש הקרוב לפשוטו.
שלושה דינים נאמרו כאן- א]לא תהיה אחרי רבים לרעות. ב] ולא תענה על ריב לנטות. ג] אחרי רבים להטות. לדברי חז"ל כך הפרוש- א] לא תטה לחובה על פי רוב של דיין אחד. ב] אין חולקים על מופלא שבבית דין. ג] אם יש רוב של שניים- הטה הדין על פיהם. פירש הגור אריה שרש"י התקשה שהיה צריך לחבר את דין א' לג'- לא להכריע לחובה על פי דיין אחד אלא על פי שניים. הגור אריה דוחה זאת שזה כן בכלל פשוטו של מקרא, כי הכתוב רצה לחבר את "לא תענה על ריב" אל "לא תהיה אחרי רבים לרעות".
כמדומה שבלשוננו הכרעה משמעותה הכרעה גמורה, ואילו הטייה איננה הכרעה גמורה אלא כיוון וציון דרך. נראה שלשון הגור אריה לקוחה מכפות המאזניים (כפי שציין הרב הרטמן כאן ללשון רש"י חולין דף קלז א- דהכרע לשון כף מאזנים הוי...ומכריע המשקל)- כאשר שני הצדדים שווים, הכפות מאוזנות ואין יתרון לאף צד. כאשר צד אחד גובר אז אותה כף מכבידה וכורעת, וכאשר ברור איזוהי הכף הנוטה, אז זו נטיה גמורה. עיי"ש עוד שדברי חז"ל הם הקרובים לפשוטו, ואילו על מה שפירש רש"י עצמו קשה שזה דבר פשוט.
רש"י: לפי התרגום...אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו: לשון התרגום "ולא תתמנע מלאלפא מא דבעינך על דינא" ואם כוונתו כרש"י היה לו לתרגם 'לא תתמנע מן דינא'?
