[1] ס"ל דהרי דחינו את האדם הזה מפני טומאתו שלא יקריב בפסח ראשון, א"כ איך יתכן שבפסח שני כן נתיר לו לעשות בטומאה.

[2] ס"ל שאנו מנסים שיעשה בטהרה, ואם לא הצלחנו יעשה אפי' בטומאה. ובזה שונה פסח שני מפסח ראשון דפסח ראשון דוחה את הטומאה רק ברוב ציבור, ואילו פסח שני דוחה את הטומאה אפי' ביחיד. וכתבו התוס' (בד"ה דוחה), שר' יהודה אומר שכמו שפסח ראשון אנו דואגים שלא יתבטל לגמרי, דאם רוב ציבור טמא עושה בטומאה, כך בפסח שני אנו דואגים שלא יתבטל לגמרי ואם הוא שוב טמא - יעשה בטומאה. ועוד האריכו התוס' לבאר בכמה פירושים את מחלוקת ת"ק ור"י.

[3] והטעם שלא היה מהלך ישר בין המנורה לכותל הדרומי (אף דאיהו ס"ל דאיכא שתי פרוכות וא"כ אינו יכול לזון עיניו מבית קודש הקדשים אף שהיה הפתח לכיוון דרום), משום שחיישינן שלא יתלכלכו בגדיו מהעשן שנדבק על הכותל הדרומי מחמת המנורה.

[4] ואף דס"ל כר' יוסי, מ"מ לא היה מהלך סמוך לקיר הצפוני בין השולחן לכותל, משום שס"ל שהעשרה שולחנות שעשה שלמה היו מונחים מהצפון לכיוון הדרום, ותופסים את כל החצי הצפוני של ההיכל עד הקיר ממש, באופן שאי אפשר להלך צמוד לכותל הצפוני ועל כרחו נכנס בין המזבח לשולחן. ואיבעית אימא, אף אם נפרש כמ"ד שהיו עומדים מצד מזרח למערב, מ"מ משום כבוד שכינה אין דרך ארץ שיהיו פניו מול הפתח הפתוח שבצפון ויזון עיניו מקודש הקדשים כל הדרך.