[1] במשנה מבואר שבנטמא רובו הוא נשרף לפני הבירה מעצי המערכה כדי לבייש את בעליהם שלא נזהרו שלא יטמא הפסח. וכן מבואר שהציקנים (-קמצנים) היו שורפים אפי' את מיעוטו שם כדי להנות מעצי המערכה. והקשתה הגמ' על משנתנו מהמשנה דלעיל (דף מט.), דאיתא התם, שמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש - אם לא עבר את צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה, אף שמיירי גם במיעוט בשר ובאדם רגיל שאינו קמצן. ונאמרו על זה כמה תירוצים בגמ', וכדלהלן.

[2] נמצא דלפירש"י רב זביד כרב חמא בר עוקבא, ואילו לפירוש התוס' רב זביד חולק בין על רב חמא בר עוקבא ובין על רב פפא, דהם סוברים דבעינן שהחזיק בדרך והוא ס"ל דלא צריך. אי נמי דרב פפא ורב זביד נחלקו כיצד לפרש את דברי רב חמא בר עוקבא שהעמיד באכסנאי, דלרב פפא דוקא בהחזיק ולרב זביד אפי' בלא החזיק.

[3] דכיון שהם לוקחים את מותר העצים חזרה לבתיהם, יבואו לחשוד אותם שהם לוקחים את עצי המערכה, אכן חשד זה שייך דוקא אם הביאו עצים הכשרים למערכה אבל בקנים וחריות של דקל שאינם ראוים למזבח - הכל יודעים שאינם עצי המערכה ואין חושדים להם.

[4] כדי שידעו שמחמת טומאה הם לא עובדים במקדש, ושלא יבואו לחשוד אותם שמפני ביטול מלאכתם לא באו לעבוד. אכן באנשים מפונקים שאינם בני מלאכה אין את החשד הזה, וכן אנשים שהעבודה שלהם היא לקלוע חבלים שהיא אומנות קלה ואין בה הרבה שכר, ג"כ אין חושדים בהם שיבואו להניח את עבודת המקדש מפני ביטול מלאכה כזו, ולכן לא צריך להעמיד להם.

[5] הנידון הוא דוקא כשיש פסול בבעלים, אבל אם היה פסול בגוף הפסח, כגון שיצא או שנטמא - לכו"ע נשרף מיד. ולגבי נטמא ילפינן לה מקרא, דכתיב (ויקרא ז:יט) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף", והאי קרא כתיב בקדשים קלים וק"ו לקדשי קדשים. ואילו שאר פסולים, כגון לן הדם או נשפך הדם או שיצא מחוץ לקלעים הדם או הבשר, ילפינן מהלכה למשה מסיני שישרף.