נדרים דף פח. א

סומא שהרג בשוגג כיצד לומדים את דינו?

הלימוד הראשון הלימוד השני
לר' יהודה - אינו גולה "יער - מרבה הכל גם סומא [1] "בְּלֹא רְאוֹת" - למעט סומא [2]
לר' מאיר - גולה "בִּבְלִי דַעַת" - צריך דעת ולמעט סומא [3] "בְּלֹא רְאוֹת" - לרבות סומא [4]

המדיר את חתנו הנאה ממנו, ורוצה לתת לבתו מעות [5], האם מועיל באופנים דלהלן?

אמר: "אין לבעלך רשות בהן -ומה שאת נושאת ונותנת בפיך" אמר: "אין לבעלך רשות בהן",
או אמר: "מה שתרצי עשי"
לרב - אליבא דר' מאיר מועיל [6] לא מועיל [7]
לשמואל - כרבנן [8] מועיל מועיל [9]

עירובין דף פח:

לעשות שיתוף מבואות, האם יכול לזכות את החבית של יין לכל בני המבוי ע"י האנשים דלהלן?

עבדו ושפחתו העבריים,
בנו ובתו הגדולים
אשתו בנו ובתו הקטנים,
עבדו ושפחתו הכנעניים
לרבא מזכה מזכה [10] אינו מזכה
לרב אשי מזכה יש לה בית בחצר זו: מזכה
אין לה: אינו מזכה [11]
אינו מזכה

-------------------------------------------------

[1] וכך הלימוד, כתיב (דברים יט:ה) "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים", ודרשינן לרבות כל מי שיכול להכנס ביער, והרי שמקרא קמא יש לנו לרבות סומא.

[2] כתיב (במדבר לה:כג) "אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת", ואפשר לפרש תיבות אלו בשני אופנים, או שהכוונה "בְּלֹא רְאוֹת" - דהיינו שאפי' שהוא סומא ואינו יכול לראות בכל אופן חייב גלות, אך אז יהיה קשה דהרי כבר מיער התרבה סומא. וא"כ על כרחך שפירוש "בְּלֹא רְאוֹת" בא לאשמועינן להיפך, שמיירי דוקא במי שרואה בכל מקום ורק עתה לא ראה - הוא חייב גלות, אבל מי שאף פעם לא רואה פטור מגלות.

[3] כתיב (דברים יט:ד) "אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת", משמע שמיירי באדם שהוא יכול לדעת - רק הפעם עשה בלא דעת, וא"כ בא למעט סומא, שהוא אף פעם אינו בר ידיעה.

[4] על כרחנו לפרש כהמשמעות שבא לרבות סומא וכנ"ל, דאם בא למעט סומא כבר אנחנו יודעים מ"בִּבְלִי דַעַת" למעט סומא.

[5] כתב הר"ן שבדוקא הזכירה המשנה "מעות", משום שאם אביה נותן לה מזונות אין צריך להתנות ולומר כלום, משום שאין הבעל זוכה בהן.

[6] ודוקא אם אמר ב' לשונות אלו יחד, אבל אם אמר "אין לבעלך רשות בהן" בלחוד לא מועיל אליבא דר' מאיר (דהוא תנא דמתניתין) דס"ל ד"יד אשה כיד בעלה". אבל כשאומר ב' הלשונות הללו, כיון שאין האשה זוכה בהן בעצמן עד שהיא נותנה לפיה - ובאותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהן, לכן מהני.

[7] דכיון שהם קנוים לה - קונה ממנה בעלה, ודוקא באופן שאומר לה "מה שאת נושאת ונותנת בפיך" שאז בשעה שהיא קונה כבר לא יכול הבעל לזכות בהם, רק אז מהני.

[8] כתב הר"ן, דפסק הנגיד רבינו שמואל בשם רב עמרם גאון וכן הרמב"ן, כשמואל, דהגם שהלכה כרב באיסורי, הכא שאני דדברי שמואל הם כרבנן ואילו דברי רב הם כר' מאיר, ועוד סוגיא דעלמא היא דסגי לומר לאשה "על מנת שאין לבעלך רשות בהן" בלחוד. אולם רבינו תם והראב"ד פסקו כרב משום דהלכתא כרב באיסורי. והרמב"ם נקט בדרך שלישית, ע"ש.

[9] דלרבנן לא אמרינן "יד אשה כיד בעלה", ולכן בין אם אמר לה "מה שתרצי עשי" או שאמר לה "אין לבעלך רשות בהן בלחוד" מועיל.

[10] ס"ל לרבא דאפי' אליבא דר' מאיר דס"ל ד"אין יד לאשה בלא בעלה" מודה הוא לענין שיתוף, דכיון דהוא לזכות לאחרים - כיון דנפיק מיד בעלה, זוכה ומזכה. דדוקא כשנתן לה אחר מתנה בעלה זוכה בזה, אבל כשבעלה נותן לאחר ורוצה להוציא מרשותו דרכה, ודאי שאז אין יד הבעל כידה ונחשב שיצא מרשותו. אכן הקשה רבינא דיש משנה מפורשת דאומרת שבשאשתו לא מהני. והגם שאין זו קושיא מיוחדת לרבא, דהמשניות קשות אהדדי, מ"מ תירוצו של רבא נדחה.

[11] פי', דוקא אם יש לה בית באותו מבוי, וכגון שנפלה לה בירושה בעודה ארוסה והוא כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך" - דמהני שלא יזכה בבית ההוא, בזה אמרינן: מגו דזכיא לנפשה - כדי להתיר הבית שלה שבחצר בטלטול, זכיא נמי לאחריני - דהיינו לכל בני המבוי. אבל אם אין לה בית באותו מבוי - שאין את המגו הנ"ל, אה"נ דלא מהני לזכות.

עוד חומר לימוד על הדף