נדרים דף לג. א

המודר מחברו מהנאה המביאה לידי מאכל, האם מותר לו להשאיל לו דברים דלהלן?

נפה כברה ריחים תנור חלוק טבעת טלית ונזמים
מקום שאין משכירים אותם לר' אליעזר [1]: אסור
לרבנן: מותר
מותר
מקום שמשכירים אותם [2] אסור אסור

הנודר מחברו בלשונות דלהלן, ממה נאסר וממה לא?

במאכל עצמו בכלים העושים מאכל ללעוס חטים למכתו
נדר מאכל מחברו נאסר אינו נאסר אינו נאסר
נדר הנאת מאכלך עלי נאסר אינו נאסר נאסר
נדר הנאה המביאה
לידי מאכל
נאסר נאסר לאיכא מ"ד: נאסר
לר"ן: אינו נאסר

נדרים דף לג: א

מי שמודר הנאה מחברו, האם מותר למדיר לפרוע את חוב המודר?

אליבא דחנן אליבא דרבנן (בני כה"ג)
לרב אושעיא מותר [3] אסור
לרבא מותר מותר [4] אם לוה ע"מ שלא לפרוע [5]

נדרים דף לג: א

המפרנס את אשת חברו, מה הדין אליבא דחנן באופנים דלהלן? [ר"ן ד"ה גזירה].

במפרש שמחמת חוב בעלה עושה במפרנס סתם
לרשב"א הניח מעותיו על קרן הצבי חייב בעלה לשלם [6]
לר"ן הניח מעותיו על קרן הצבי הניח מעותיו על קרן הצבי [7]

באיזה אופן מיירי מתניתין דמותר להחזיר אבידה (ללישנא קמא)?

נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר
לרב אמי
ורב אסי
חד אמר: מחזיר לו -
דמידעם דנפשיה קא מהדר
לא מחזיר - משום פרוטה דרב יוסף
וחד אמר: מחזיר - פרוטה דרב יוסף לא שכיח

-------------------------------------------------

[1] והוא תנא דמתניתין דס"ל ד"ויתור אסור במודר הנאה", כלומר גם דבר שאין בני אדם רגילים להקפיד עליהם - אסורים במודר הנאה, אבל לחכמים מותר, דלא חשיב שנהנה מן המודר כיון שהכל נותנים דבר זה בחנם, ולכך אף שהם כלים שעושים בהם אוכל נפש מותר.

[2] דכיון שמוותר לו על כספו - ובכסף זה הוא יכול לקנות דברי מאכל, חשיב שנהנה מן המדיר הנאת מאכל ואסור.

[3] ואין לחוש מה שהוא מרויחו בזה שע"י שפורע לו הוא נפטר מן החוב, משום שאמר חנן גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר ופירנסה - שאותו אחר "אבד את מעותיו", וש"מ שס"ל שפרעון חוב לא נחשב כהנאה העוברת מהפורע למי שפרעו בשבילו, דאם היתה נחשבת כהנאה - לא היה אומר שאיבד מעותיו - דהרי נתן לו הנאה, אלא ש"מ דס"ל לחנן דזה רק סילוק הפסד ולא נחשב שנתן משהו, ולכך גם גבי המדיר לא נחשב שנתן הנאה למודר.

[4] וביאר הר"ן, שה"ה לשיטה זו לתרום לו את שקלו, אולם מיירי דוקא בכה"ג ששלח את שקלו ונגנב או אבד, דכיון שתורמים על האבוד והגנוב אע"פ שהיה דרך התורם לתת שוב, לא חשיב מהנה אותו כיון שאין ממשכנים על זה.

[5] דכיון שיכול תמיד הלוה לדחות את המלוה, הרי שלא נתן לו שום דבר. ומבואר בגמ' דמה שעדיף לרבא להעמיד באוקימתא זו, משום שבזה הוא מעמיד את משנתנו אליבא דכו"ע - דהיינו גם אליבא דרבנן. אכן מקשה הגמ', מדוע רב אושעיא לא אמר כרבא. ומתרצת שס"ל שאליבא דרבנן גם באופן זה ש"לוה ע"מ שלא לפרוע" ג"כ אסור למדיר לפרוע את חובו, דיש לנו לגזור אטו הלואה רגילה שהיא כן ע"מ לפרוע.

[6] ס"ל לרשב"א שכיון שנתן בסתם ודאי אין כוונתו בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, ולכן הוא תובע ממנה והיא תובעת מבעלה, ולא מפסיד מעותיו גם אליבא דחנן.

[7] ס"ל לר"ן דאף ודאי שאינו בתורת מתנה מ"מ ודאי דאדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה דהרי יודע שאין לה מעות - ולכן הפסיד מעותיו, דודאי לא מסיק אדעתיה להלוות לה ושהיא תהיה החייבת והיא תתבע את הבעל, ורק אם פירש כן בפירוש מהני.

עוד חומר לימוד על הדף