12TH CYCLE DEDICATION
NEDARIM 16-19 - Two weeks of Dafyomi study material have been dedicated by Ms. Estanne Abraham-Fawer to honor the eighth Yahrzeit of her father, Rav Mordechai ben Eliezer Zvi (Rabbi Morton Weiner) Z'L, who passed away on 18 Teves 5760. May the merit of supporting and advancing Dafyomi study -- which was so important to him -- during the weeks of his Yahrzeit serve as an Iluy for his Neshamah.

נדרים דף יט. א

כיצד יש להעמיד את המשניות דלהלן?

ספק נזירות להקל המקדיש חייתו או בהמתו לא הקדיש כוי ספק בכור אסור בגיזה ועבודה
לר' זירא כר' אליעזר [1] כר' אליעזר כר' אליעזר [2]
לאביי [3] כרבנן כר' אליעזר כרבנן

מה דין טומאת משקים לר"מ ולר"א?

לענין טומאת עצמן לענין לטמא אחרים
לרב טהורים מה"ת, ורק רבנן גזרו עליהם [4]
לשמואל טמאים מה"ת טהורים מה"ת, ורק רבנן גזרו

נדרים דף יט: א

אליבא דר' יהודה, האם מחית איניש נפשיה לספיקא באופנים דלהלן?

גבי נזיר [5] גבי תרומה [6]
לרבא בנזיר סתם או נזיר עולם [7]: לא מחית [8]
בנזיר שמשון: מחית נפשיה [9]
מחית נפשיה
לרב אשי לסברת דידיה: מחית נפשיה
בשם ר' טרפון רבו: לא מחית [10]
מחית נפשיה

מה דין סתם תרומה, ומה דין סתם חרמים?

ביהודה בגליל
סתם תרומה לר' יהודה: אסורים - ספק לחומרא [11]
לר' אלעזר בר"צ: מותרים - ספק לקולא
מותרים - דאין מכירים תרומת הלשכה
סתם חרמים אסורים - דאין מכירים חרמי הכהנים

-------------------------------------------------

[1] וס"ל בדעתו שבין גופו ובין ממונו לא מעייל לספיקא. אבל רבנן דס"ל שאם הקדיש בהמתו או חייתו - הכוי בכלל, משום שמעייל איניש ממוניה לספיקא, ה"ה שמעייל איניש גופיה לספיקא, ובספק נזירות יש להחמיר, וזו גם דעת משנתינו.

[2] על כרחך לשיטתיה היא כר"א, דכיון שהעמיד ר' זירא את הרישא של אותה משנה שאמרה "ספק נזירות להקל" כר"א א"כ גם הסיפא על כרחך היא כוותיה. ועל זה מקשה אביי, דלמה אסור בגיזה ועבודה, הרי כמו שמספק לא חלה קדושה על הכוי, כך מספק היה צריך להיות הדין שלא תחול קדושה על הבכור. והשיב רבא לשיטת ר' זירא, שיש לחלק אליבא דר"א בין קדושה הבאה מאליה כמו בקדושת בכור ששם אפי' שלנו יש ספק, אם אליבא דאמת הוא בכור הרי שחלה בו קדושה, ולכן יש לנו לאסורו בגיזה ועבודה מחמת הספק, לבין המקדיש - שזו קדושה שבאה בידי אדם, ובזה י"ל כסברת ר"א שאין אדם מחית נפשיה לספיקא.

[3] אביי ס"ל שיש לחלק בין גופו לבין ממונו, ולכך לגבי גופו ס"ל למשנה ד"ספק נזירות לקולא" דאין אדם מחית גופיה לספיקא, אכן לגבי ממונו אדם מחית נפשיה לספיקא, וכמו שמצינו לשיטת רבנן שהמקדיש חייתו או בהמתו - הקדיש את הכוי, ולכן גם גבי ספק בכור הוא אסור בגיזה ועבודה, כיון שהוא אסור מספק.

[4] ולפיכך בבית המקדש לא גזרו חכמים, כדי שלא להרבות טומאה, וכמו שהעיד יוסי בין יועזר איש צרידה "על משקין בית מטבחיא דכן". ולגבי ספיקן, אליבא דר' זירא על כרחך - שספיקן טהור, דהרי אפי' בספק נזירות דאורייתא מצינו שסבר ר"א שספק לקולא (והגם ששם הוא ספק שבא בידי אדם וכאן הוא ספק ממילא, מ"מ לא יתכן להחמיר בספר דרבנן ממילא יותר מספק דאורייתא הבא ממילא). אכן רבא יכול לסבור דר"א מחמיר בספק אפי' שהוא ספק דרבנן, כיון דהוא לא מוקים למשנה דספק נזירות לקולא כוותיה.

[5] בספק נזירות כגון שאמר "הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור", והלך ומצאו שנגנב או שאבד, שלא יכול לדעת אם הוא נזיר או לעולם, ואמר ר' יהודה דלא הוי נזיר, ור"ש אמר שהוי נזיר.

[6] כמו ביהודה אם אמר בסתמא "הרי זה עלי כתרומה" - דמפרשים כוונתו לתרומת הלשכה, ואפי' בגליל מה שמתירים הוא רק מחמת שאינם מכירים בתרומת הלשכה, הא אם היו מכירים בתרומת הלשכה, היה אסור הגם שאמר בסתמא ולא בירר כוונתו לתרומת הלשכה ויש לפרש כוונתו לתרומת דגן.

[7] נזיר סתם דינו שאחר שלשים יום מגלח, ונזיר עולם דינו שאם הכביד שערו מיקל בתער, ובזה חמור ספקו מודאו שאינו יכול לגלח לעולם וכדלהלן.

[8] דכיון שספקו חמור מודאו, דהרי בודאו מביא קרבן ומגלח, ואילו בספקו אינו יכול להביא קרבן ולא יכול לגלח, ולכן ס"ל לר' יהודה שבכה"ג ודאי אין כוונתו להחמיר על עצמו מספק. ורק במקום שאין הספק חמור מן הודאי איסור, אז מחית איניש נפשיה לספיקא.

[9] דבזה אין ספקו חמור מודאו, כיון שגם ודאו אינו מגלח לעולם.

[10] ס"ל דכיון שכתוב בנזיר "איש כי יפליא" אינו נעשה נזיר אלא בכה"ג שיודע בודאות בשעה שנזר שיהיה נזיר, אבל אם זה תלוי בדבר אחר או באיזה ספק (אפי' אם יתברר אח"כ) - לא הוי נזיר. ולפ"ז אם נזר על תנאי שיש בכרי הזה מאה כור, הדין הוא שאפי' שלא נגנב או אבד הכרי לא הוי נזיר, כיון שלא נודעה נזירותו בשעה שנזר.

[11] ביאר הר"ן שהגמ' לא הקשתה מרישא לסיפא, דברישא איתא סתם תרומה ביהודה אסורה אלמא ספיקא לחומרא, וסיפא קתני סתם חרמים ביהודה מותרין אלמא ספיקא לקולא, משום דיכל לדחות דלעולם ספיקא לקולא ורישא טעמא משום דביהודה - מפני שהיו רגילין הרבה בתרומת הלשכה לא היו קורין לתרומת הגורן תרומה סתם, אי נמי דלעולם ספיקא לחומרא וסיפא דקתני סתם חרמים ביהודה מותרין - משום שהיו כהנים הרבה מצויין ביניהן ורוב חרמיהן לכהנים לא קרי לחרם גבוה חרם סתם אבל דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא קשיא. אכן לפי המסקנא שהרישא ר' יהודה והסיפא ראב"צ, אה"נ דטעמא דרישא משום דספיקא לחומרא לר' יהודה, וה"ה גם גבי חרמי כהנים ביהודה אסור משום ספק. וסיפא ראב"צ דספיקא לקולא, וה"ה דסתם תרומה ביהודה דהוי ספק נמי הוי לקולא.

עוד חומר לימוד על הדף