נזיר דף כא. א

המתפיס נזירות באבריו באופנים דלהלן, מה הדין? [תוד"ה דאמר].

באבר שהנשמה תלויה
בו - כראשו וכבדו
באבר שאין הנשמה תלויה בו
פיו ושערו ידו ורגלו
כשהתפיס בנזירות חברו הוי נזיר הוי נזיר [1] אינו נזיר
כשנדר נזירות מעצמו הוי נזיר אינו נזיר אינו נזיר

נזיר דף כא: א

האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה, ואח"כ הפר לה בעלה, מה דין החטאת [2]?

על צד שבעל מיגז גייז - מכאן ולהבא על צד שבעל מיעקר עקר - למפרע
היתה הבהמה שלו תצא לחולין, דבעלה מקנה לה רק אם תצטרך
היתה הבהמה שלה תמות - דנתקשה [3] תמות, כחטאת שמתו בעליה [4]
-------------------------------------------------

[1] דכיון שהתפיס בנזירות חברו ואמר "פיו כפיו" אנו מפרשים דבריו שכוונתו לענין שלא ישתה יין, וכן כשאמר "שערי כשערו" אנו מפרשים את דבריו לענין תגלחת, וכיון שכן הוי נזיר גמור. אולם אם אמר פי נזיר או שערי נזיר מעצמו בלא שמיעה מחברו, לאו כלום הוא - כיון שאין הנשמה תלויה בהם.

[2] לגבי עולה ושלמים אם הם של בעלה יצאו לחולין מאותו טעם, ואם שלה יקרב בכל ענין לנדבה.

[3] דכיון שבעל מיגז גייז, נמצא שכדין הוקדשה הבהמה לנזירות, אכן אינה יכולה להקריבה כיון שלבסוף היפר לה בעלה ולא השלימה נזירותה, ולכן תמות כדין חטאת שמתו בעליה או נתכפרו, דמזה למדנו שכל שאין החטאת קרבה לשם מה שהופרשה למיתה אזלה.

[4] סוברת הגמ' דאף שעוקר הבעל את הנזירות לפרע, מ"מ אין ההקדש של החטאת בטל, דסוף סוף כשהבעל מפר אפי' אם נאמר שעוקר למפרע הרי אינו עושה את הנדר כטעות מעיקרו, אלא שניתן לו כח לעוקרו, אבל לגבי הפרשת הקרבן אי אפשר לחושבה כטעות, והוי כחטאת שמתו או נתכפרו בעליה שלמיתה אזלה.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף