גיטין דף נג. א

במשנה מבואר שהמטמא מדמע ומנסך במזיד חייב ובשוגג פטור, מדוע?

במזיד חייב בשוגג פטור
לחזקיה דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק פטרוהו חכמים כדי שיודיעו [1]
לר' יוחנן חייבוהו חכמים שלא כל אחד יטמא לחברו דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק

גיטין דף נג: א

המבשל בשבת בשוגג או במזיד, מה הדין התבשיל למבשל בעצמו, ומה הדין לאחרים?

בשוגג במזיד
לר' מאיר יאכל [2] לא יאכל עד מוצ"ש בכדי שיעשו [3]
לר'
יהודה
לא יאכל עד מוצ"ש בכדי שיעשו [4] המבשל עצמו: לא יאכל עולמית
אחרים: לא יאכלו עד מוצ"ש
בכדי שיעשו
לר' יוחנן
הסנדלר
המבשל עצמו: לא יאכל עולמית
אחרים: לא יאכלו עד מוצ"ש בכדי שיעשו
לא יאכל לא הוא ולא אחרים - לעולם

הנוטע בשבת או בשביעית מה הדין?

בשבת בשביעת
לר' מאיר בשוגג: יקיים, במזיד: יעקר יעקר
לר' יהודה יעקר בשוגג: יקיים, במזיד: יעקר

-------------------------------------------------

[1] פי', שלא ימנע המזיק בשוגג מחמת שצריך לשלם להודיעו שדימע או טימא או ניסך ושלא יכשל באיסור - ולכן פטרו את המזיק מלהודיעו. אכן המזיק במזיד, אין חשש שלא יודיע, שהרי כל תועלת היזקו - בהיזק כזה שאינו ניכר הוא רק כשמודיעו, וכיון שכוונתו היא להזיק ודאי שמודיעו כי בלא זה לא ינזק, ולכן השאירו אותו על דין תורה שחייב לשלם.

[2] פי', ואפי' הוא ואפי' בו ביום, ולא צריך להמתין לערב בכדי שיעשו, דס"ל לר"מ שדוקא בעשה ישראל איסור במזיד, אז אמרינן שיחכה לערב בכדי שיעשו, אבל בשוגג לא. ואין חילוק לר"מ בינו לבין אחרים, ונקט ברישא בלשון "יאכל" דהיינו למבשל בעצמו, לרבותא, שאפילו לו - מותר בו ביום.

[3] וה"ה שאחרים צריכים לחכות למוצ"ש בכדי שיעשו, ונקט בסיפא בדידיה משום רישא - שברישא יש חידוש בדידיה וכנ"ל. ומבואר כאן שכסברת ר"מ במזיד היא סברת ר' יהודה בשוגג, [וכן לקמן, כסברת ר' יהודה במזיד היא סברת ר' יוחנן הסנדלר בשוגג].

[4] והיינו בין הוא ובין אחרים, ומטעם שלא יהנה מעבירה, וא"כ צריך להמתין נמי בכדי שיעשהו. וע"כ זה הטעם, ולא מטעם קנס של "שוגג אטו מזיד", דקנס זה הוא רק לדידה שעשה העבירה ולא לאחרים, וזה אי אפשר לומר, דא"כ היה אסור לו עולמית כמו במזיד (לסברת ר' יהודה), ור' יהודה אמר להדיא ש"בשוגג יאכל למוצאי שבת".

עוד חומר לימוד על הדף