לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא קמא (מב:) איתא, תנו רבנן (שמות כא:כט) "והמית איש או אשה", אמר רבי עקיבא וכי מה זה בא ללמדנו, אם לחייב על האשה כאיש, הרי כבר נאמר (שם פסוק כח) "כי יגח שור את איש או את אשה", אלא להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, [ומקשה] וסבר רבי עקיבא לא ירית לה בעל, והתניא (במדבר כז:יא) "וירש אותה" מכאן שהבעל יורש את אשתו, דברי רבי עקיבא, [ומתרץ] אמר ריש לקיש לא אמר אלא בכופר, הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה, והוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, מאי טעמא, אמר קרא (שמות כא:כט-ל) "והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר יושת עליו", [ומקשה] ובנזקין לא אמר רבי עקיבא, והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, [אם] אין הבעל [חי] נותן ליורשיו, [אם] אין האשה [חיה] נותנת ליורשיה וכו', אמר רבה בגרושה וכו', ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, והמית איש וגו'. במועד כתיב: נזקיה ליורשיה. ולא לבעלה: [וירש אותה]. "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו" וגו', "שארו" זו אשתו, והא ליכא למימר דלדידה ניתיב ירושה דידיה, דהא "ממשפחתו" כתיב, אלא הכי קאמר, ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו, ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה: לא אמר. רבי עקיבא נזקיה ליורשיה: אלא בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתתה. הלכך לא זכתה בו מחיים: והוה ליה ראוי. ולא מוחזק, וקיימא לן ביש נוחלין (בבא בתרא קיג.) דאין הבעל יורש את אשתו בראוי לבוא אחר מיתתה כבמוחזק לה מחיים: מאי טעמא. אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה, אף על גב דכתיב "והמית", נימא דכיון שאמדוהו למיתה לישתלם מחיים: [והמית כו']. שור אינו בסקילה עד שימות הניזק, דכתיב "והמית איש והשור יסקל": ודמי ולדות לבעל. התורה זכתה לו, כדכתיב (שמות כא:כב) "בעל האשה": אין האשה נותנת ליורשיה. נזק וצער: בגרושה. עסקינן, ומשום הכי נותן ליורשיה, שגירשה אחר החבלה: עכ"ל.

והעיר מע"כ בחכמה, איזה צורך יש לו לרש"י לפרש אין האשה נותנת ליורשיה "נזק וצער", ומה הוסיף על המפורש בגמרא, וצ"ב.

ועוד, אם כבר טרח לפרש אצל האשה "נזק וצער", למה לא פירש אצל הבעל שאם אין האיש אז נותן ליורשיו "דמי ולדות", וצ"ב, עכ"ק.

ב) ונקדים מה שיש לעמוד בדברי רש"י, דהא בגירסא שלפנינו תנא בברייתא אין האשה "נותנת" ליורשיה, וכן העתיק רש"י, ועיין בב"ח שרצה לשנות את הגירסא. וצ"ב מה ענין גירסא זאת שהקפיד רש"י להעתיקה, והלא המזיק הוא זה שנותן דמי הנזק ליורשיה של האשה, והיא איננה בחיים ליתן להם.

ויותר מזה קשה, דהא כדמשני הש"ס דמיירי ברייתא בגרושה, אז פירש רש"י דמשום הכי "נותן" ליורשיה, וקשה, אחר שהקפיד והביא לשון "נותנת" בגירסת הברייתא למה שינה את הלשון מיד אחר כך בביאור הברייתא, לכתוב "נותן" במקום "נותנת", הלא דבר הוא, וצ"ע.

עוד יש לתמוה על פירוש רש"י בהא דסבר רבי עקיבא בעל יורש את אשתו, שפירש שהמקור לזה הוא ממה שנאמר "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", ואי אפשר לפרש שאשה יורשת את בעלה דהא כתיב "ממשפחתו" ומשפחת האם אינה קרויה משפחה, אלא על כרחך נותנים נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו, ונחלת שארו זו אשתו הרי הוא יורש אותה.

ותימה, הא במסכת בבא בתרא (קיא:) איתא בגמרא שני ביאורים לדרשת רבי עקיבא, א' לפי אביי קוראים את הפסוק "ונתתם את נחלתו לקרוב אליו, שארו וירש אותה", ב' רבא חולק ואומר שאי אפשר למיפסק קרא בסכינא חריפא, אלא גורעין ומוסיפין ודורשין, שלוקחים אות וי"ו ממלת "נחלתו" ואותו למ"ד ממלת "לשארו" ויוצרים מלה חדשה של "לו", יעו"ש.

והרי דברי רש"י הם לא כמר ולא כמר, דהא "ממשפחתו" מאן דכר שמיה התם, וגם אם בא רש"י לפרש דברי אביי וחידש שהמקור לפסיקת המקרא הוא משום דקשיא ליה לשון "ממשפחתו", מ"מ קשה למה האריך לבאר כאן לפי אביי נגד רבא, והרי הלכה כרבא נגד אביי חוץ מיע"ל קג"ם, וגם סדר הסוגיא שם מורה שדברי רבא הם מסקנא ודברי אביי נדחים, יעו"ש וצ"ע.

ובכלל יש להקשות בסוגיא זו, איך מפרש ריש לקיש שכל הלימוד של "אף אשה נזקיה ליורשיה" היינו דוקא בכופר, והלא אין צורך לשום דרשה לגבי כופר, דכיון דילפינן מדכתיב "והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת, אם כופר יושת עליו" שאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה, אם כן הוי ליה ראוי ואין הבעל יורש בראוי, וממילא משתמע לן שמשלמים כופר ליורשיה ולא לבעלה, ולמה לן היקש של "מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה", וצ"ע.

והנראה מבואר מזה, שבאמת אין הקושיא של הסוגיא קיימת כלל על ההיקש של "מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה", וגם אין תירוצו של ריש לקיש מיירי באותה דרשה כלל.

ביאור הדבר, שהדרשה העיקרית של הברייתא, "מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה", באה לאפוקי שאין לו לבעל זכות מיוחדת לקבל את תשלומי נזקיה של אשתו, דומיא דמעשה ידיה או מציאתה, דהוה אמינא שיש לו זכות בתורת בעל לקבל את התשלום בלי תורת ירושה.

ולמשל, לו נתחדשה זכות כזאת, אז גם אם נתגרשו בין שעת הנזק לשעת התשלום, יתחייב המזיק לשלם לבעל אף על פי שעכשיו כבר נתגרשו, כיון שכבר זכה בנזקיה בתורת בעל בשעת הנזק, ועל זה דרשינן "אף אשה נזקיה ליורשיה", ופירש רש"י ליורשיה "ולא לבעלה".

ואם כן כשבאה הגמרא ושואלת על דברי רבי עקיבא בברייתא, מהא דסבירא ליה לרבי עקיבא בעל יורש את אשתו, אין זו קושיא על דינה העיקרי של הברייתא, אלא על דין צדדי שלמדנו מתוך דברי רבי עקיבא בברייתא, דהא כיון דנקט לשון של "נזקיה ליורשיה" באופן שכוונתו ברורה על שאר יורשים ממשפחתה לאפוקי בעלה, שוב אשמועינן מדיוקא שגם אין הבעל יורש את אשתו בנזקיה, ועל זה מקשים דהא סבירא ליה לרבי עקיבא בעלמא שהבעל יורש את אשתו דבר תורה.

הרי שאין כאן קושיא על עיקר דינו של רבי עקיבא שאין הבעל זכאי בנזקי אשתו בלי ירושה, אלא על דין צדדי הנלמד מלשונו, והוא שאין הבעל יורש את נזקיה אם מתה לפני התשלום, ועל זה קשה למה אין בעל יורש את אשתו בנזקיה כמו שיורש אותה בשאר חובות.

ואהא מתרץ ריש לקיש, דודאי מודה רבי עקיבא שאין חילוק בין נזקין לשאר חובות, ואם המזיק אינו משלם לאשה את נזקיה לפני מיתתה אז הרי הבעל יורש את זכות התשלום, והמזיק משלם לבעל בתורת יורש של האשה.

והא דנקט רבי עקיבא לשון של "נזקיה ליורשיה", דהיינו ליורשיה ולא לבעלה, היינו רק בנוגע לחיוב כופר ולא בשאר נזקין, דכיון שכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אם כן אין כאן מוחזקות על זכות זאת לפני המיתה, ויש לאשה רק ראויות לזכות זאת, ואין ראויות עוברת לבעלה בירושה, שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק.

ג) וגם יוצא לנו מכל זה, שיש כאן סוגיא בתוך סוגיא בנוגע ליסוד תשלומי כופר, שהרי באמת יש לעמוד, למה לה להסוגיא להאריך אליבא דריש לקיש להביא מקור מן הפסוק לדין זה שאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה, ולמה אין מספיק לנו לומר שזו היא ההלכה, וליישב בזה את דברי רבי עקיבא שאם מתה האשה נזקיה ליורשיה, בלי לעצור את הסוגיא באמצע ולהתחיל לדון מנין לנו שאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה.

ועוד קשה, שהרי רש"י מאריך למצוא ציור שיש בו נפקא מינה להא דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה, והוא מחדש שהיה מקום לומר שאם אמדוהו למיתה כבר משלמים את הכופר מחיים, לולא פסוק מיוחד למעט תשלום כזה, וזה חידוש נפלא ביותר, שהרי בודאי שחיוב כופר הוא חיוב על מיתה, ואיך סלקא אדעתין לשלם לאדם על מיתתו עוד לפני מיתתו.

ועל כרחך שההכרח לפירוש רש"י הוא מתוך הסוגיא עצמה, וקושיא חדא מתורצת בחברתה, שקשה לו למה יש צורך להביא פסוק בכלל לומר שכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה, ולמה אין זו סברא לומר שכיון שהוא חיוב על המיתה אינו משתלם מחיים. וגם קשה לו למה הסוגיא עוצרת כאן לדון במקור דבר זה מן הכתוב, שהיא נקודה צדדית לסוגיא שלנו כנ"ל.

ומזה הוא מבין, שאם בא ריש לקיש ליישב שלשון "נזקיה ליורשיה" מחדש דין בהלכות תשלומי כופר, אז מפורש שהוא סובר שפרשת כופר יסודה מדין נזקי ממון, ושייך לקרוא לו לתשלום כופר בשם של נזק.

ולא עוד אלא שצריך לומר, שמה שתשלומי כופר ניתנים ליורשים, אין זה שיסוד החיוב הוא לשלם ליורשים, אלא החיוב הוא לשלם לניזק עצמו, ודומה לכל תשלומי נזק שחייבים לניזק מחיים, רק שכיון שאצל תשלום כופר הרי הניזק מת, אז עובר התשלום ליורשיו. ולזה שייך לדון כאן שאין הבעל יורש את הכופר, כיון שאין תשלום זה נחשב מוחזק בשעת מיתה אלא ראוי.

וזה כל כך נכון, לבאר שהחיוב הוא מחיים ושהחיוב הוא לניזק עצמו ושהכסף הולך ליורשים בתורת ירושה של זכות הניזק, עד שאין הדבר פשוט מסברא שהכופר אינו משתלם מחיים, וגם יש צד לומר שהמת מוחזק בכסף זה מחיים כמו שאר נזקין, ואין זו ירושה של ראוי אלא של מוחזק ממש.

ולזה יש צורך להביא פסוק ללמד שאף על פי שתשלום זה הוא זכות הניזק מחיים, והוא דומה לכל תשלומי נזק, הרי בפועל נאמר תנאי שאין משלמים עד לאחר מיתה, ומחדש רש"י שהיה מקום לומר שאם אמדוהו למיתה אז הניזק מקבל את התשלום לידו מחיים ממש, וקא משמע לן קרא שאי אפשר לקבל כסף בפועל עד לאחר מיתה, אף על פי שהזכייה לאחר מיתה באה מכח זכות הניזק מחיים.

ונמצא שאף על פי שהיא זכות ממונית ממש, הרי היא זכות של ראוי ולא זכות של מוחזק, והיא עוברת רק ליורשי ראוי כמו בניה ולא ליורשי מוחזק כמו בעלה.

ובסוגיא של ריש מכות (ב:) ביארנו, שיש שיטה הסוברת שיסוד המחייב של פרשת כופר הוא לשלם ליורשים, שמעולם לא נתחדש חיוב למת עצמו שעובר בירושה, אלא שהחיוב מעיקרו הוא ליורשי המת שהם הפסידו את החיים של מורישם.

אבל כאן ברור אליבא דריש לקיש בביאורו לשיטת רבי עקיבא, שיש חיוב כופר למת עצמו כמו חיוב נזק בעלמא, ומה שיורשים מקבלים את התשלום בפועל הוא מפני שאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה, והם יורשים את התשלום הראוי למת עצמו, ולזה אין ירושה זאת אלא בקרובים היורשים בראוי כבמוחזק.

ד) על כל פנים זכינו להבין סדר הסוגיא, שיש כאן שלשה ענינים נפרדים, א' פסוק המלמד שאין לבעל זכות בנזקי אשתו בתורת זכויות הבעל, שדורשים "מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה".

ב' חידוש של המקשן [שהודה לו ריש לקיש], שתשלום של נזק הוא פרעון של ממון בעלמא כמו פרעון כל חוב, והוא דבר הניתן לירושה של בעל כמו שאר חובות שיש בהם גדר של מוחזק.

ג' יש יוצא מן הכלל הזה שמחדש ריש לקיש, ומדייק אותו מלשונו של רבי עקיבא, והוא שאף על פי שתשלום כופר שייך לפרשת נזקין לכל עניניו ואינו אלא תשלום ממון, מכל מקום נאמר בו תנאי שהכופר אינו משתלם מחיים, וזה נלמד מפסוק מיוחד, ואם כן אין כסף זה עובר בירושה לבעל האשה, כיון שאינו מוחזק אלא ראוי.

וזכינו ליישב בזה למה חידש כאן רש"י ביאור בדרשת רבי עקיבא לירושת הבעל, ביאור שהוא כנגד דברי רבא במסכת בבא בתרא כנ"ל, והוא גם ביאור מחודש בדברי אביי שם, לומר שמה שיודע רבי עקיבא שאין לפרש "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו" לומר שהאשה יורשת את הבעל, הוא משום דהא "ממשפחתו" כתיב, ואין אשתו נחשבת "משפחתו".

ולפי דברינו מבואר, שהרי יסוד הסוגיא כאן הוא להקשות למה אין הבעל יורש את הנזקין בתורת פרשת ירושה רגילה על ממונות שלה, שאף על פי שיש מיעוט מפורש האומר שאין לבעל זכות מיוחדת על הנזקין של אשתו בתורת בעל הנזק שלה [בדומה לזכותו על דמי ולדות], קשה למה אינו יורש את הממון אחר שהיא זכה בתשלום והמזיק התחייב לשלם לה.

ובא ריש לקיש שהוא התרצן, ומודה ליסודו של המקשן שהבעל יורש כל נזקיה של האשה בתורת ירושה על ממונות, גם אם לא הגיע התשלום לידה בחייה בפועל, והוא קובע דאין הכי נמי גם רבי עקיבא סובר שהבעל יורש את נזקיה, חוץ מתשלום כופר שנאמר בו דין מיוחד שהוא אינו מוחזק אלא ראוי.

וכיון שזו היא הקושיא, על כרחך שלדעת המקשן והתרצן בסוגיא דידן, אין מבינים שירושת הבעל היא בגדר בעלות וזכות הבעל על האשה, כחלק מהבעלות של פרשת אישות, אלא שהיא פרשה של ירושה בעלמא כמו בבנים ושאר קרובים שיורשים בתורת הקרוב קרוב קודם, וענין "שארו זו אשתו" הוא גדר של קורבה בפרשת ירושה.

ולזה ביאר רש"י שבעצם היה מקום לומר שאשה יורשת בעלה בדיוק כמו שבעל יורש את אשתו, ואין זה תלוי בבעלות של האיש על אשתו, אלא כמו שהבעל קרוב לאשה ויורש אותה בתורת "שאר", גם האשה קרובה לבעל ומסוגלת להיות יורש שלו בתורת "שאר", רק שנאמר כאן לשון "ממשפחתו", ולשון זה לא יתכן באשה, וגם לו יצוייר ירושה של קורבה מבעל לאשתו, שם "משפחתו" לא קרינא בה. אלא "הכי קאמר, ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו, ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה".

ואחרי לימוד הפסוק נשאר הדבר, שבעל יורש את אשתו בתורת קורבה וירושה בעלמא, וזהו יסוד דברי המקשן והתרצן בסוגיא דידן, שאף על פי שנתמעט הבעל מלזכות בנזקי אשתו, מכל מקום אחרי שחל חיוב תשלום הנזק לאשתו בחייה, ויש לה זכות ממונית מוחזקת, אז הרי הבעל יורש את התשלומין בתורת ממונות גם אם מתה לפני ששילם המזיק בפועל..

ה) ועכשיו שזכינו להבין את יסוד שקלא וטריא של הסוגיא, נעבור לקושיית הגמרא על ריש לקיש, "ובנזקין לא אמר רבי עקיבא, והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה, נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, [אם] אין הבעל [חי] נותן ליורשיו, [אם] אין האשה [חיה] נותנת ליורשיה."

והרי אין לפרש שהקושיא היא על הפסוק הראשון, שדרשנו "מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה", שזה כבר מיעט זכות של בעל בנזקי אשתו בתורת זיכוי של בעלות בממונות של אשתו מעין מציאתה ומעשה ידיה.

אלא שהקושיא נמשכת ממה שחידשה הסוגיא אחר כך, שאין לנו שום מיעוט על זכות הבעל בתורת ירושה אחרי שהיא זכתה בתשלום זה, והוא יורש את הממון של הנזקין אף על פי שלא שילם המזיק בפועל בחייה.

ועל זה מקשים, שיש משמעות מברייתא זו לומר, שסובר רבי עקיבא שכל נזקים מופקעים מירושת הבעל, שאינם נידונים כחיובי ממון בעלמא בדומה לפרעון חוב, אלא שחיוב המזיק הוא לשלם ממון של עונש על היזק הגוף, וכיון שאין האיש נחשב בעלים על גוף האשה, אין לו זכות על תשלומי הגוף, ואין נזקין נכללים בממונה אלא בגופה.

והדיוק החזק לביאור זה בלשון הברייתא הוא, מה שכתוב בה "[אם] אין האשה [חיה] נותנת ליורשיה", שלשון "נותנת" משמע שהזכות נשארת בידה להוריש לבניה ולא לבעלה.

וזהו סדר הברייתא לפי הבנת המקשן, "אין האיש נותן ליורשיו", פי' אף על פי שהתשלום הוא על ולדות שבגוף האשה מכל מקום "התורה זכתה לו" כלשון רש"י, וגם אם אינו בחיים בשעת התשלום, אין האשה זכאי בממון זה כלל אלא יורשי הבעל גובים אותו, "אין האשה נותנת ליורשיה", פי' נזקין של גופה שייכים רק לה ואין הבעל זכאי בהם כלל, והיא זוכה בהם גם אם אינה כאן בשעת תשלום, ואז היא "נותנת" ליורשיה זכות שלה המופקעת מרשות בעלה, שאין גופה קנוי לו.

[ואולי מדוקדק לפי זה למה נקטה ברייתא נזק וצער ולא שבת ובושת, שאותם חיובים אינם נזקי הגוף ויש צד לומר שמגדירים אותם באופן אחר, וצל"ע.]

ולפי מהלך זה בקושיית הגמרא מבואר, שאין התירוץ בא ליישב את לשון הברייתא בדקדוק באופן אחר, אלא מוכרחים לדחוק לפי דעת ריש לקיש דלשון "נותנת" לאו דוקא, שאין כאן חידוש של זכות האשה נגד הבעל בנזקי גופה, רק דמיירי בגרושה שכבר אין לה בעל לירש אותה.

ואם כן אין צורך לחדש שהנזק משתלם כעונש על היזק הגוף, אלא נשארים עם הבנת ריש לקיש שהנזק משתלם כחיוב ממון בעלמא, ואם לא נתגרשה האשה לפני מיתתה אז הבעל יורש אותה כמו שאר חיובי ממון.

ומדוקדק היטב לפי זה למה בקושיית הגמרא הקפיד רש"י להעתיק לשון "נותנת ליורשיה", אבל בתירוץ הגמרא דמיירי בגרושה כתב לשון של "נותן ליורשיה", ולפי הנ"ל מבואר, שהקושיא בנויה על דיוק זה ורוצים לחדש שנאמר בזה שיש לה זכות בנזקי גופה המופקעת מדיני ממונות וירושה, ואז היא "נותנת" את הזכות ליורשיה, ומסיק שאין זכות כזאת ובאמת מזיק נותן ליורשיה כמו תשלום חוב בעלמא.

והשתא דאתינא להכא, מיושבת בטוב טעם ודעת, הערת מע"כ על מה שכתב רש"י בדיבור המתחיל "אין האשה נותנת ליורשיה" פירוש של "נזק וצער", וקשה ממה נפשך, למה צריך לפירוש זה מצד אחד ומה נתחדש בו, ומצד שני אם צריך לזה אצל האשה למה לא פירש כן לגבי "אין האיש נותן ליורשיו", עכ"ק.

ולפי דברינו מבואר, שבמלים הללו הציע רש"י את מקור הקושיא מן הברייתא, וגם ביאר סברת הקושיא, שהקושיא היא מלשון "נותנת ליורשיה", דמשמע שהיא זוכה בעצמה בדמי ההיזק, והתשלום מופקע מממונות שלה ומהקרן העומד לירושה של הבעל, שהוא יורש את ממונה אבל אינו זכאי בגופה.

והטעם לזה הוא משום שהמזיק חייב על "נזק וצער" שלה, ויש מקום להגדיר תשלומים הללו כחלק מהבעלות שלה על גופה, ולומר שאינם נידונים כממונות בעלמא העומדת לירושה של הבעל.

ו) ומתוך הדברים למדנו, שגם בזה יש סוגיא בתוך סוגיא, שאף על פי שהסוגיא כאן הולכת לפי דעת ריש לקיש אליבא דרבי עקיבא, ומגדירה את חיוב הנזקין כהלכות ממונות, וקובעת שיש ירושה של הבעל על תשלומי נזק המגיעים לאשתו, מכל מקום יש לנו הצעה של השיטה האחרת.

ונקטינן שאלו הסוברים שתשלומי נזקין נידונים כעונש ממון, הרי הם מחדשים לפי רבי עקיבא שאין הבעל יורש את נזקי אשתו כלל, ולשון ברייתא זו הוא דוקא, שאם אין האשה בחיים אז "נותנת ליורשיה", שתשלומים הללו הם זכות הגוף שהיא מעבירה ליורשים ולא זכות ממון שבעלה יורשת מתוך רכושה.

י. ד. המניק