[1] רב דימי ס"ל שרבי אמר לר' חייא שאפי' יוכל להטריף קודם ואח"כ לשחוט ויפטר מכיסוי הדם, דלנחור לא הוצרך לומר לו דפשיטא דמהני, דהא ס"ל לרבי דיש שחיטה לעוף מה"ת וא"כ נחירה ודאי שלא צריכה כיסוי, והחידוש שגם אם עשאה טרפה קודם לא צריכה כיסוי דס"ל לרבי כר"ש בכיסוי הדם - דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה.

[2] רבין ס"ל להיפך, שרבי אמר לר' חייא שאפי' יכול לנחור ויפטר מכיסוי הדם, דלעשותה טריפה קודם לא הוצרך לומר לו - דפשיטא דמהני, דהא ס"ל לרבי כר"ש בכיסוי הדם דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וודאי שטריפה אינה צריכה כיסוי, והחידוש שגם בנחר ל"צ כיסוי, ולא נאמר דאין שחיטה לעוף מה"ת ונחירתו זו שחיטתו וחייב בכיסוי, קמ"ל דס"ל לרבי דיש שחיטה לעוף מה"ת.

[3] ס"ל לר"מ שרוב מעשיהם מקולקלים, והאוכל משחיטתם חייב משום נבלה, ולכן פטורים מלכסות דהוי כנחירה ועיקר שאינו שחיטה בכלל (שגם ר"מ דלעיל דף פה. מודה בזה של"צ כיסוי). וכן יכול לשחוט לבנה אח"כ.

[4] כן הסיקה הגמ' שרבנן חולקים על ר"מ גם ברישא, דחוששים שמא שחטתם כן טובה, וצריך לכסות אחריהם.

[5] וביארו תוס' (ד"ה מאי) דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מקולקלין או רוב מעשיהן מתוקנים, ולכך לא מועלת החזקה כלום דאולי יש רוב נגדה, ולכן אסור לשחוט אחריהם דשמא מעשיהם מתוקנים. אולם לענין מלקות אם שחט, א"א להלקותו, דאולי רוב מעשיהם מקולקלים ולא היתה שחיטתם הראשונה כלום.

[6] וסבר ר"מ לטהר, דסמוך מיעוטא דלא נגע בעיסה אלא אדם אחר נתן לו, לחזקת טהרה של העיסה, ולכך העיסה טהורה. אולם רבנן ס"ל דכיון שדרך התינוק לטפח בעיסה מעצמו - הוי רובא, ורוב מכריע את החזקה. וכיון שאמרינן שמסתמא נגע בעיסה, אפי' אם לא יהיה עיסה בידו יהיה טמא, דהא התינוק ודאי טמא, ויש לנו רוב לומר שנגע בעיסה.