[1] דכיון שאין בהם סימן ודאי התייאשו מהם הבעלים אף שיש בהם הרבה יותר מקב.

[2] ואפי' שהם רק מעט פירות בתוך שטח גדול של ד' אמות, מ"מ כיון שהם דרך הינוח, ודאי נתן אותם האדם בכוונה שם ועתיד לחזור לקחת אותם.

[3] דכיון שיש בהם הרבה טורח לאסוף אותם - לא טורח לאוספם, אולם אם יש קב בפחות משטח של ד' אמות שאין בזה כל כך טירחא הוא חוזר עליהם ולא מפקיר אותם.

[4] בזה אין מחלוקת שלא הוי יאוש - דכיון שאדם לא מתייאש בשעה ראשונה כיון שאומר הרי יש לי סימן בדבר, ולכן כשהגיע ליד המוצא בא לידו באיסורא (פי', זמן שעדיין לא יכול לזכות בו), ולכן אפי' אם שמע את המאבד לאחר זמן שנתייאש מהדבר - לא מועיל למפרע.

[5] דכיון שבעל החפץ לא ידע שנפל ממנו עדיין - וממילא אינו מתייאש.

[6] אפי' בדבר שיש בו סימן, משום שהתורה התירתו אפי' בא ליד המוצא קודם יאוש.

[7] דכיון שהוא עתיד ודאי להתייאש - וגם המצב של עכשיו ראוי ליאוש אם היה יודע כבר שנפל ממנו כיון שאין לו סימן בחפץ, לכן נחשב כאילו מעכשיו הוא נתייאש, ולא אתא באיסורא ליד המוצא.

[8] פי', מצא תאנים יבשות בדרך, ואפי' מצא אותן בצד שדה של קציעות - דהיינו שדה שרגילים לשטוח שם תאנים להתייבש.