בבא בתרא דף צ"ו ע"א

אליבא דרבי [1] הבודק חבית יין להיות מפריש עליה, ואח"כ נמצאת חומץ, כיצד דנים את היין?

בג' ימים ראשונים בימים אמצעים בג' ימים אחרונים
לר' יוחנן [2] ודאי יין ספק ספק
לר' יהושע בן לוי [3] ספק ספק ודאי חומץ
לדרומא משום ריב"ל [4] ודאי יין ספק ודאיחומץ

הלוקח יין וטעמו [5] ואח"כ נמצא חומץ, האם חייב המוכר באחריותו?

תוך ג' ימים אחר ג' ימים
לרב חייב [6] פטור
לשמואל [7] פטור פטור

בבא בתרא דף צ"ו ע"ב

הלוקח יין מחבירו למקפה וטעמו ואח"כ החמיץ מה דין המוכר באופנים הבאים?
[מסקנת תד"ה כל - לפי הב"ח באות ג'].

תוך ג' ימים לאחר ג' ימים
בקנקן דלוקח חייב פטור
בקנקנן דמוכר חייב חייב

מה מברכים על דבש או שכר מתמרים? [תד"ה אחד].

על דבש תמרים על שכר תמרים
לתוס' שהכל [8] שהכל
לבה"ג בורא פרי העץ שהכל

הנותן מים בתוך שמרים באופנים הבאים, מה מברך?

נתן ג' והוציא ד' נתן ג' והוציא ג' וחצי נתן ג' והוציא ג'
לרבנן בורא פרי הגפן שהכל שהכל
לאחרים בורא פרי הגפן בורא פרי הגפן שהכל

הנותן ג' מדות מים בתוך שמרים והוציא ג', מה דינו לענין ברכה ומה לענין מעשר? [רשב"ם].

לענין ברכה לענין מעשר
לר' יהודה לרשב"ם: שהכל
לי"מ בתוס': בורא פרי הגפן [9]
חייב [10]
לרבנן שהכל פטור

-------------------------------------------------

[1] ראה רשב"ם בד"ה הבודק שביאר שכל זה אליבא דרבי דס"ל דיין וחומץ הם שני מינים, אולם אליבא דרבנן בדיעבד מה שעשה עשוי.

[2] וטעמו, דס"ל דיין מחמיץ מתחילתו, ואם היה מקולקל קודם בדיקתו, היה מרגיש. ולכך אפי' אם נאמר שמיד כשסילק ידו מבדיקתו התחיל להחמיץ, מ"מ כיון שבשלוש ימים הראשונים אינו מחמיץ בטעמו רק בריחו, וכל שריחו חומץ וטעמו יין דינו כיין לר' יוחנן, לכך בג' ימים הראשונים הוי ודאי יין.

[3] וטעמו, דס"ל שכל שריחו חומץ אם טעמו יין דינו כחומץ, וחיישינן שמא מיד כשסילק ידו ממנו התחיל להיות ריחו חומץ ופסול לשיטתו. ועוד משמיע ריב"ל רבותא, דכיון שיין מחמיץ מתחתיתו, א"כ יתכן שכבר בשעת בדיקתו היה חומץ ורק לא הרגיש - רשב"ם ד"ה מ"ט חמרא מתתאי. וע"ע בתד"ה מאי (הב').

[4] ס"ל שמודה ריב"ל לר' יוחנן שכל שריחו חלא וטעמו חמרא הוי יין, ומ"מ בג' ימים אחרונים הוי ודאי חומץ, דמיירי שנמצא חומץ חזק יותר מדאי, שאז הדבר ידוע שכבר ששה ימים לפחות עברו מאז שהתחיל להחמיץ. ועי' ברשב"ם בד"ה אחרונים, שהביא ב' לשונות האם ר' יוחנן שאמר בג' ימים אחרונים הוי רק ספק, האם מיירי גם בסיפקתא או לא.

[5] אולם אם לא טעמו, עי' בתוס' ד"ה כל (בריש עמ' ב'), שכתבו שאפי' לאחר ג' ימים אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם נתן הקונה דמים - הפסיד, ואם לא נתן עדיין - הפסיד המוכר, ועי' במהר"ם.

[6] אולם כתב הרשב"ם בסוף ד"ה אמר רב, שאם הריק הלוקח את היין לקנקניו, אפי' החמיץ תוך ג' ימים פטור המוכר, די"ל שהקנקן של הלוקח הוא שגרם להחמיץ היין במהרה, [ועי' טבלא הבאה].

[7] ונחלקו רשב"ם ותוס' בעמ' ב' בטעמו, דרשב"ם בד"ה ושמואל פירש שיכול המוכר לומר לקונה מזלך הרע הוא שגרם להחמיץ היין תוך ג' ימים. ותד"ה שמואל פירשו, שטוען המוכר שע"י שנתנענע היין, זה מה שגרם לו להתקלקל.

[8] וכתבו התוס' דהטעם הוא דלא נשתנה לעילויא כשנעשה דבש.

[9] הנה תד"ה וביותר בסופו, הביאו י"מ דאיה"נ רבנן ואחרים דס"ל שמברך שהכל בנתן שלוש והוציא שלוש הם קאי רק אליבא דרבנן דר' יהודה, אבל לר' יהודה מברך בפה"ג.

[10] פי' רשב"ם בד"ה רמא תלתא, שהוא רק משום חומרא דמעשר, אבל לענין ברכת בפה"ג אין לו חשיבות.

עוד חומר לימוד על הדף