[1] ובפשטות מבואר בסוגיא שנאכל כל הפסח גם אימוריו. וע"ע מאירי.

[2] וכן הדין בקרבן תמיד דטעון ביקור ד' ימים, אכן פסח שני אין טעון ביקור ד' ימים.

[3] ומבואר במשנה ובגמ' שכן הדין בתמורתו, שאם המיר בפסח הראשון ואח"כ אבד, דתלוי מתי נמצא וכדלהלן, שכשהוא רועה גם תמורתו רועה וכשהוא קרב שלמים כן הדין בתמורתו. ויש חידוש גבי תמורתו לומר שאינה קרבה שלמים. ופירש"י שהחידוש הוא שלא אמרינן שמתחילה התמורה היא שלמים, אלא אם הוא נדחה ע"י שחיטת השני ה"ה שתמורתו נדחית. וכן פירשו התוס' (בד"ה קמ"ל) בפירוש א', דאע"ג דבאיסור הוקדשה ואין דעתו עליה לשם פסח, בכל אופן אם הוא נדחה ואזיל לרעייה כך היא. עוד פירש ר"י בתוס', דס"ד דכיון שתמורה אינה ראויה לעולם לשם פסח, ס"ד שמתחילתה שלמים היא ואינה נדחית קמ"ל שכן נדחית. [אולם ציינו שמרש"י משמע שכן ראויה התמורה לפסח].

[4] דדוקא אם נמצא קודם חצות שהיה ראוי להקרב לפסח ודחייה בידים בזה שהקריב את השני, אז הדין שנדחה מלהקרב ולא ראוי גם לשלמים אלא ירעה ובדמיו יביא שלמים. אולם אם נמצא אחר חצות, שלא היה ראוי להקרב לפסח בתחילת זמן שחיטה שהיא השעה הקובעת, הרי שלא נדחה בידים, וקרב בעצמו לשלמים. ורבה ס"ל שכיון שעמד הראשון לפניו בשעת שחיטת השני ולא השתמש בו, בזה סגי לדחותו.

[5] דאף שלא דחתה שחיטת השני את התמורה - שלא היתה עדיין אז, בכל אופן הוא בא מקדושה דחויה.