נדה דף נו. א

מה דין מי רגלים ודם היוצא מפי האמה בזב, ומנין?

מה הדין? מה הדרשא? ומדוע לא איפכא?
מי רגלים טמאים באב הטומאה זוֹבוֹ טָמֵא. וְזֹאת [1] דומיא דרוק שמתעגל ויוצא [2]
דם מפי האמה טהור מאב הטומאה זוֹבוֹ טָמֵא הוּא דם אינו מתעגל ויוצא

שרץ דלהלן האם מטמא או לא?

בלח ביבש או שרוף
בנמצא כולו שלם מטמא מטמא - דכתיב: "הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא" [3]
בנמצא רק חלקו מטמא - דכתיב: "יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם" אינו מטמא

המטמאים לחים ולא יבשים, והשרה אותם מעל"ע באופנים דלהלן ולא חזרו ללחותם מה דינם?

בפושרין בתחילתן ולא בסופן בפושרין מתחילתן ועד סופן
ליהודה בן נקוסא אינם מטמאים אינם מטמאים
לרשב"ג מטמאים [4] אינם מטמאים

נדה דף נו: א

המכבד את המבוי והמכבס את החלוק מכתם, באופנים דלהלן, האם אמרינן דאין לחוש לקודם שעת הכיבוס או שעת הכיבוד?

כשכיבד או כיבס לא בדק כשנמצא בגומא במבוי
או במקום נסתר בבגד
לצד דחזקה שבודקו (כן המסקנא) יש לחוש גם לקודם אין לחוש לקודם [5]
לצד דחזקתו מתכבד / מתכבס אין לחוש לקודם יש לחוש גם לקודם

נדה דף נו: א

כתם לח בחלוק או שרץ לח במבוי, האם מטמאים למפרע אפי' בזמן ארוך שודאי לא היו נשארים עוד לחים?

בשרץ לח בכתם לח
לת"ק [6] טמאים למפרע אפי' לזמן ארוך
לר"ש [7] טמאים למפרע כל זמן שיכולים להיות לחים טמאים למפרע אפי' לזמן ארוך

כתמים הבאים ממקומות דלהלן, האם תולים אותם בגוים וטהורים, או בגרים טועים וטמאים?

מרקם מתרמוד משאר מקומות גוים [8]
לרבנן טהורים טהורים טהורים
לר' יהודה טמאים ----- טהורים
לר' יוחנן וסביא [9] טהורים טמאים טהורים

מה דין כתמים הבאים או הנמצאים בערי ישראל או בערי הכותים?

ישראל כותים
לר' מאיר

הבאים: טמאים

הנמצאים: טהורים [10]

טמאים (בין הבאים בין הנמצאים)
לרבנן להו"א טהורים [11]
למסקנא הבאים: טמאים
הנמצאים: טהורים [12]
-------------------------------------------------

[1] פי', לשון הפסוקים (ויקרא טו:ב-ג) "כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ", ודרשינן ל"וזאת" על הפסוק הקודם, וה"ק: זובו טמא וגם "וזאת" דהיינו שיש עוד דבר אחר שטמא ובא לרבות מי רגלים - כן פירש"י לעיל (סוף דף נה: ד"ה זובו טמא וזאת). אכן התוס' (בד"ה וזאת) פירשו דדריש מ-ו' ד"וְזֹאת", דסתם "זֹאת" בכל מקום בא למעט ולא בא לרבות.

[2] והגם שמצינו שגם חלב האשה מתעגל ויוצא, ובכל אופן טמא רק טומאת משקין ולא טומאה חמורה. מ"מ בעינן דומיא דרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע (שאם אינו מוציאו חוזר ונלבע בתוך הגוף), משא"כ חלב דאף שמתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע.

[3] לשון הפסוקים (ויקרא יא:לא-לב) "אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא" וגו'. וקשה דפעם אומר "בהם" - דמשמע כולו, ופעם אומר "מהם" - דמשמע אפי' מקצתו. ומתרצת הגמ' שביבש ובשרוף דוקא בכולו, ובלח אפי' במקצתו.

[4] פי', באופן שאם היו נשרים בפושרים מתחילתם ועד סופן היו חוזרים לקדמותם.

[5] דמי שבודק, בודק גם בגומא וגם במקום קמטי ותפירות הבגד. והגם שלגבי מעות מעשר שני אמרינן שגומא בתיבה אינה נבדקת, התם מיירי בחריץ המכוסה בקרשי התיבה ולכן אינו ניכר. - תוד"ה בגומא.

[6] במשנה לא נזכרה דעת ת"ק, ואכן נחלקו ראשונים האם נחלק ת"ק על ר"ש, ובמאירי נקט שלא. אכן מפירוש המשניות של הרמב"ם והרע"ב שכתבו דאין הלכה כר' שמעון, מבואר שכן נחלקו, וע' במשנה אחרונה בביאור המחלוקת. וצ"ע על הרמב"ם שבחיבורו (פי"ח מהל' אבות הטומאות ה"ד) פסק כר"ש.

[7] ביאר ר' אלעזר בגמ' שר"ש מדבר רק לגבי שרץ, אבל לגבי כתם מודה שמטמא למפרע יותר מזמן שיכול להיות לח, דיתכן שנפל עליו טיפת מים ולכן נשאר לח אפי' זמן מרובה. אולם לגבי שרץ סובר ר"ש דאם איתא דנפל עליו מים, היה מתפורר ונפרך, וכיון שרואהו שלם ובכל אופן הוא לח ש"מ שמת מזמן קרוב.

[8] והגם שדם גויה מטמא כרוקה וכמימי רגליה מדרבנן, מ"מ בכתמים שגם בישראל הם רק דרבנן, לא גזרו עליהם גם בעכו"ם. - תוד"ה מבין.

[9] והקשו התוס' (בד"ה אמוראי) לאלו האמוראים דס"ל כן בדעת ר' יוחנן (ולא ס"ל דהלכה כסתם משנה), איך ר' יוחנן פליג על מתניתין דידן דאין חוששים בשאר מקומות העכו"ם לכתמיהן - והיינו גם בתרמוד, דמבואר מזה שמקבלים גרים גם מתרמוד. והגם דאיכא כמה משניות הסוברות שעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ממזר וכדעת ר' יוחנן וסביא הסוברים שמטעם זה אין מקבלים גרים מתרמוד, מ"מ גם אם נאמר שהולד ממזר ממשנתנו מוכח שלא באו שם עכו"ם על בנות ישראל, מזה שמקבלים גרים מתרמוד. ותירצו תוס', דביבמות איכא תנא דס"ל כר' יוחנן וסביא.

[10] דודאי אינם של ישראל אפי' שנמצאו שם, כיון שלא נחשדו ישראל על שלא להצניע את כתמיהן.

[11] בהו"א הבינה הגמ' שר"מ ס"ל דכותים גרי אמת ולכן כתמן טמא, ואילו רבנן ס"ל שהם גרי אריות ולכן כתמן טהור. ודחתה הגמ', דהרי רבנן נתנו טעם אחר: "מפני שלא נחשדו על כתמיהן", ולהנ"ל היה לגמ' לומר שהטעם משום שהם גרי אריות - שאין כתמן טמא.

[12] והיינו שנחלקו ר"מ ורבנן האם כותים חשודים שלא להצניע כתמיהם, דלר"מ אינם חשודים ולרבנן כן.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף