נדה דף מג. א

קנה בקומטו של זב או בקומטו של טהור מה הדין ומה הטעם?

ללישנא קמא ברש"י ללישנא אחרינא ברש"י
בקומטו של זב והסיט לטהור - טהור היסט זב נלמד מ"ידיו"
- דבעינן שיהיה בגלוי
משום שהנגיעה באה מבית הסתרים דזב - וכתיב "ידיו"
בקומטו של טהור והסיט לזב - טמא נלמד ממשא
- ובמשא לא בעי נגיעה בגלוי
כיון שנגע במקום גלוי בזב טימא לקנה ומהקנה לאדם

האוכל בתרומה ונזדעזע גופו (-נעקר ש"ז מגופו לצאת), באיזה מטלית יאחוז באמתו עד שיבלע?

במטלית עבה במטלית רכה
לאביי יאחוז לא יאחוז
לרבא יאחוז יאחוז - דכיון שנעקר נעקר [1]

אמר שמואל כל שכבת זרע וכו', מה החילוק בין הלשונות?

נעקרה ויצאה
בלא הרגשה
נעקרה בהרגשה
ויצאה בלא הרגשה
לשון א' - שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה טהורה טמאה [2]
לשון ב' - שאינה יורה כחץ אינה מטמאה טהורה טהורה
לשון ג' - שאינה יורה כחץ אינה מזרעת [3] טמאה טמאה

נדה דף מג: א

מה ילפינן מהפסוק (ויקרא טו:ג) דלהלן?

הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ רָר
לר' ישמעאל דזיבה צריכה שיעור חתימת פי האמה דזיבה מטמאת לח ולא יבש
לרבנן דזיבה מטמאת לח ולא יבש למנינא אתא כדלקמן

נדה דף מג: א

מנין ילפינן דזב בעל ב' ראיות טמא וזב בעל ג' ראיות טמא [4]?

זב בעל ב' ראיות זב בעל ג' ראיות
לר' ישמעאל זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ
לרבנן אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ - אפי' מקצת זובו יש בו טומאת זיבה [5] א) בְּזוֹבוֹ ב) רָר בְּשָׂרוֹ ג) אֶת זוֹבוֹ

האם שכבת זרע מטמאת במשהו או בכעדשה?

ברואה בנוגע
לרב חנילאי משום ר"א בר"ש במשהו בכעדשה
לרב פפא במשהו מחלוקת תנאים [6]
לרב הונא בריה דרב נתן במשהו במשהו [7]
-------------------------------------------------

[1] ומה שאמרו בברייתא "הא למה זה דומה לנותן אצבע בעין שכל זמן שאצבע בעין - עין מדמעת וחוזרת ומדמעת" - היינו דוקא דמתחילה משמש וחימם את עצמו ויוצא כל שעה מעט, אבל זה שנזדעזעו אבריו ונעקר כל הזרע ביחד, שוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד באותה שעה.

[2] והגם שאינו יורה כחץ, כדמוכח מלישנא השניה שכל שלא יצא גם בהרגשה אינו יורה כחץ - וא"כ לכאורה אינו ראוי להזריע, וגם לל"ק היה צריך להיות הדין שטהור. תירצו התוס' (בד"ה בראויה), דלל"ק העיקר שתהיה ראויה להזריעה בתחילתה הגם שאינה ראויה בסופה. א"נ שראויה להזריע, רק כיון שאינה נכנסת לתוך גוף האשה אינה מתעברת.

[3] ודייקינן, אינה מזרעת - אבל מטמאת. וכתבו התוס' (ד"ה הא), דבא לחדש שאפי' שגם נעקרה בלא הרגשה טמא, דאל"כ היינו לישנא קמא.

[4] לשון הפסוקים בויקרא (טו:ב-ג): "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא. וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא".

[5] פי', אפי' שאין לו ג' ראיות כזב בעל ג' ראיות - אלא רק מקצת זובו, ג"כ טמא.

[6] ס"ל לרב פפא דהלימוד לנוגע בשכבת זרע הוא משרצים, דכתיב (ויקרא כב:ה) "אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ", והנה שרצים מטמאים בכעדשה דוקא, ובעלמא נחלקו תנאים כשנלמד דבר מדבר האם לומדים לכל הענין - "דון מינה ומינה" - ולפ"ז נלמד ש"ז משרצים הן לענין עצם הטומאה במגע והן לענין השיעור שהוא בכעדשה. או שלומדים רק את עיקר הדבר - "דון מינה ואוקי באתרא" - ולפ"ז לומדים לעיקר הטומאה בנגיעה בש"ז משרצים, אולם לגבי השיעור נשאר הדין שמצינו בש"ז עצמה לגבי רואה שהוא במשהו.

[7] ס"ל דילפנין ש"ז ממה דאמרינן "או איש" - בש"ז עצמה, וא"כ אין נפ"מ במחלוקת הנ"ל, דילפינן לנגיעה בש"ז מראיה בש"ז, בין לטומאה ובין לשיעור.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף