נדה דף טז. א

אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה, באופנים דלהלן, מה דינה?
[תוד"ה וחוששת, אלמא].

בראתה לבסוף בלא ראתה לבסוף
ללישנא קמא ברב נחמן - וסתות דאורייתא חוששת לוסתה וחוששת לראיתה [1] - ומקולקלת למנינה [2] חוששת רק לוסתה [3]
לאיכא דאמרי ברב נחמן - וסתות דרבנן חוששת לוסתה וחוששת לראיתה - רק לענין טהרות [4] אינה חוששת כלום

אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה, מצאה עצמה טמאה - טמאה, מצאה טהורה נחלקו רב ושמואל בזה כדלהלן, במה נחלקו?

לרב מצאה טהורה - טהורה לשמואל מצאה טהורה - טמאה
לסתמא דגמ' ולרב נחמן בר יצחק [5] וסתות דרבנן וסתות דאורייתא
לר' זירא לכו"ע וסתות דאורייתא [6] כשבדקה בשיעור וסת אפי' כשבדקה בשיעור וסת
לא"ד דר"ז (מובא ברש"י) [7] כשבדקה בשיעור וסת כשבדקה אחר שיעור וסת

הרואה דם מחמת מכה בזמנים שהיא למודה לראות בהן (-ימי נדתה), מה דינה?

אליבא דרשב"ג אליבא דרבי
להו"א אי וסתות דאורייתא או דרבנן טהורה [8] טמאה ביש לה וסת
למסקנא דלכו"ע וסתות דרבנן [9] האשה: טהורה / הדם: טמא האשה והדם טהורים

נדה דף טז. א

אשה המשמשת כמה פעמים בלילה אחד מה נחלקו ב"ש וב"ה בדינה? [תוד"ה ב"ש].

לב"ש - צריכה ב' עדים לכל תשמיש [10] לב"ה - דיה בב' עדים לכל הלילה
לפירש"י עדים חדשים לכל תשמיש לפניו ולאחריו א' לפני תשמיש ראשון וא' לאחר האחרון
לרשב"ם עדים חדשים לכל אחר תשמיש לה ולו [11] בודקים באותם עדים אחר כל תשמיש

נדה דף טז: א

לרב, "בדקה בעד ואבד אסור לשמש עד שתבדוק", באיזה עד מיירי? [תוד"ה בדקה].

עד שקודם תשמיש בעד שאחר תשמיש
לפירש"י (קאי אמתניתין) מיירי ביה לא מיירי ביה
לפירשב"ם (קאי אבעלמא [12]) מיירי ביה מיירי ביה [13]

מה ילפינן מהפסוקים דלהלן?

וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר (איוב ג:ג) בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת (משלי יט:טז)
לר' יוחנן שאסור לשמש מטתו ביום [14] שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי
לריש לקיש מלאך הממונה על הריון לילה שמו וכו' שאסור לשמש מטתו ביום

-------------------------------------------------

[1] פי', דהדין הוא כשרואה חוששין לכל טהרות שעסקה בהם תוך מעל"ע, וזהו חוששת לראייתה דאפי' אם זמן וסתה היה תוך מעל"ע - חוששת לכל המעל"ע. ואם היה שעת וסתה קודם למעל"ע לראייתה הרי היא טמאה גם משעת וסתה והלאה - וזהו חוששת לוסתה. כן פירש"י.

[2] כן פירשו בתוס' (בד"ה חוששת) שאפי' לענין בעלה יש נפ"מ שמקולקלת למנינה, דאינה יודעת מאימתי למנות משעת וסתה או משעת ראייתה.

[3] הבינה הגמ' שאינו תלוי במה שראתה לבסוף, דאפי' אם לא ראתה לבסוף אלא בדקה עצמה ומצאה טהורה, הדין שחוששת לוסתה - דוסתות דאורייתא (אבל למ"ד וסתות דרבנן, אינה חוששת באופן זה לכלום). והא דנקט רב הונא "ולבסוף ראתה" - לחדש דחוששת גם לראייתה וכנ"ל (תוד"ה אלמא).

[4] כן כתבו תוס' (בד"ה אלמא), שבאופן זה שראתה לבסוף גם למ"ד וסתות דרבנן חוששת לראייתה וחוששת לוסתה מספק - אולם זה רק לענין טהרות. אולם לענין מנינה, אינה מונה אלא משעת ראייתה.

[5] ומבואר בגמ' שגם נחלקו בזה תנאים, דלר' אליעזר ולר' מאיר ס"ל וסתות דאורייתא, ולכך אם לא בדקה בשעת וסתה - טמאה נדה, ואפי' אם תבדוק ותמצא טהורה לא מהני. ואילו לר' יהושע וחכמים (דר"מ), ס"ל דסותות דרבנן, ולכך תבדוק עתה, דאם מצאה טמאה - היא טמאה משעת הוסת, ואם מצאה טהורה - טהורה.

[6] ואם בדקה עצמה אחר שיעור וסת לכו"ע טמאה בודאי - דוסתות דאורייתא. אולם נחלקו רב ושמואל היכא דבדקה עצמה תוך שיעור וסת, האם מהני להוכיח שלא ראתה בשעת וסתה או לא, דלרב מהני להוכיח ולשמואל לא מהני להוכיח.

[7] וללשון זו, לא נחלקו רב ושמואל, אלא "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", דרב מיירי בבדקה בשיעור וסת ולכך היא טהורה, דמוכח לנו שלא ראתה הפעם בשעת וסתה. ושמואל מיירי בבדקה עצמה אחר שיעור וסת ולכן היא טמאה. ולכו"ע וסתות דאורייתא.

[8] וביארו התוס' (בד"ה ומר), דהכא מרגשת שבא דם זה מן המכה, ולכך אי וסתות דרבנן לא חיישינן שמא מעורב בו ג"כ דם נדה, אלא תולין רק במכתה. אבל אם לא מרגשת שהדם בא מן המכה - ודאי טמאה - דוכי לעולם לא תראה הא היא אשה שכבר למודה לראות.

[9] ביאר רבינא דלכו"ע וסתות דרבנן, ולכך כיון שיש לה מכה היא טהורה וכנ"ל. ונחלקו אי מקור מקומו טמא, דרשב"ג ס"ל דהגם שהאשה טהורה דאינו דם נדה, מ"מ כיון שיש לה מכה במקור - הדם הזה טמא, [וביארו התוס' (בד"ה במקור) דהוא הלכה למשה מסיני שיהיה הדם טמא, הגם שהוא טומאת בית הסתרים ובפחות מרביעית]. ורבי סובר דמקור מקומו טהור, וממ"נ אם אתה חושש לוסת - ושדם זה דם נדה הוא - גם האשה טמאה, ואם אין אתה חושש לוסתה - גם הדם טהור.

[10] והגם שלא בודקת לעדים אלו עד הבוקר - סגי במה "שמוכיחה קיים", דכיון שכל בדיקות אלו הם רק לחומרת טהרות (דהיינו דוקא לאשה העוסקת בטהרות), אבל מצד בעלה - הא לא צריכה בדיקה כלל, לא צריך יותר. או שתשמש לאור הנר, דהיינו שתבדוק את עדיה מיד אחרי שמשתמשת בהן לראות שהם נקיים, ואז לא תצטרך כל פעם עדים חדשים.

[11] אבל עד שקודם תשמיש אינו צריך להיות דוקא חדש, דרק הצנועות מקפידות עליו שיהיה חדש.

[12] ע' תוס' הרא"ש (בד"ה בדקה), דלרש"י שס"ל דצריך לבדוק קודם תשמיש ואחריו, א"כ הנידון כאן הוא על דין המשנה, האם אבד העד שקודם תשמיש האם מותר לה לשמש או לא. אולם לרשב"ם דלא מיירי במתניתין בעד שקודם תשמיש כלל, אלא מיירי בסתם בבדקה קודם תשמיש ואבד, אם מותר לה לשמש.

[13] ולפירוש זה מיירי אמתניתין, ואתא למימר שאם אבד העד שאחר תשמיש אסורה לשמש עוד הפעם עד שתבדוק שוב, כיון שאין מוכיחה קיים. אבל אם הוא קיים אינה צריכה לעשות ב' בדיקות אחר תשמיש א' וקודם תשמיש ב', אלא עד שאחר תשמיש עולה לכאן ולכאן - דאין טעם לעשות ב' בדיקות זה אחר זה.

[14] ומסקינן בגמ' שיליף לה ר' יוחנן מדכתיב "הֹרָה גָבֶר" ולא כתוב "גָבֶר הֹרָה", ומזה ילפינן תרתי חדא לדרשא שהביא ר"ל - שהמלאך הממונה על ההריון לילה שמו ומביא את הטיפה לפני הקב"ה וכו'. וגם את הדרשא, שלילה ניתן לתשמיש ולא היום.

עוד חומר לימוד על הדף