נדרים דף עא. א

שמע האב או הבעל והפר, ואח"כ מת אחד מהן, מה הדין?

שמע אביה והפר, ומת הבעל בלי
לשמוע, ובו ביום התארסה לאחר
שמע הבעל והפר, ומת הבעל ולא שמע
האב, ובו ביום התארסה לאחר
לבית שמאי אביה והבעל האחרון מפירים לה אביה מפר את הנדר לבד [1]
לבית הלל לפי' א': אביה והבעל האחרון מפרים [2]
לפי' ב': אין יכולים להפר נדר זה [3]
אביה והבעל האחרון מפירים לה [4]

-------------------------------------------------

[1] ואינו צריך את השותפות של ארוס אחרון. דכיון שארוס מיגז גייז לנדר, ע"י הפרתו מסתלק הארוס לגמרי מן הנדר, וגם אחרי שימות הארוס והתבטלה הפרתו, כבר הסתלק כח הארוס מן הנדר - ולא נופל לארוס השני, אלא רק האב מיפר את כל הנדר לבדו. דהיינו במיתת הארוס תמיד מתרוקנת הרשות דוקא לאב - ולא לארוס השני.

[2] לפירוש הראשון שבר"ן לא נחלקו ב"ש וב"ה ברישא של הברייתא, והגם דס"ל לב"ה שנדר שהפר אותו אחד מהם, הוקלש ואי אפשר להורישו, היינו דוקא שלא מתרוקן הנדר מהארוס לאב, דכיון שהוא חלש כל כך אין מה להוריש. אולם כאן שעומד הארוס השני במקום הארוס הראשון - אמרינן שהשני הוא כרעא דראשון, ולא חשיב שנתרוקנה הרשות, ובזה גם ב"ה מודים דמהני שיפר הארוס שני עם האב.

[3] פי', זה הביא הר"ן בשם התוס', דס"ל דב"ש וב"ה נחלקו בין ברישא ובין בסיפא, וברישא נחלקו ב"ה לומר שאי אפשר להפר נדר זה כלל [ולא כב"ש שיפרו האב והארוס האחרון], ובסיפא נחלקו שהצריכו שהאב והארוס האחרון יפרו [ולא כב"ש שהאב יכול להפר לבד]. וטעם בית הלל ברישא הוא, דהנדר ע"י הפרת האב מקלש קליש, וכיון שמת הבעל וצריך הארוס השני להפר, ולא יכול לזכות בו מחמת שהנדר הוקלש טובא (וכיון שלא מת האב לא בטלה הפרתו), לכן הדין הוא שאין מפירים נדר זה כלל.

[4] ס"ל לב"ה שהארוס "מקלש קליש" את הנדר כולו בהפרתו, ולא נגמר מעשהו עד שיצטרף עמו כח האב, ולכך גם אחרי שהפר לא פקח כחו מן הנדר. וכשמת בטלה הפרתו, ועדיין צריך הפרת ארוס לנדר זה, ולכן האב והארוס השני הם אלו שמפרים את הנדר. ולפי פירוש התוס', הגם שהנדר הזה הוקלש ע"י הפרת הארוס, מ"מ כיון שמת הארוס הראשון ובטלה הפרתו, וחזר הנדר להיות חזק כמו בתחילה - לכן יכול הארוס השני להפר במקום הראשון.

עוד חומר לימוד על הדף