[1] כגון שאמר "עד הגשמים" - אסור באותו דבר שנדר על עצמו עד רביעה שניה.

[2] כלומר, אם לא ירדו גשמים עד אז אפי' פעם אחת היו היחידים מתענים שני חמישי ושני.

[3] רשב"ג אומר שאם ירדו גשמים שבעה ימים רצופים זה אחר זה יהיו פעמים שתוכל למנות בהם לג' רביעות הנ"ל, וזה יתכן רק לפי דעת ר' יוסי שהזמנים הם י"ז כ"ג וא' כסליו. ובאופן זה, אם ירדו מי"ז עד כ"ג הרי יש ז' ימים, או אם ירדו מכ"ג עד ר"ח כסליו יש ז' ימים.

[4] כלומר שאסור י"ג חודש, והנה עיקר חידוש זה הוא דוקא בנודר בר"ה של שנה זו - אמרינן שאסור עד ר"ה הבא אפי' שהוא שנה מעוברת ולא רק י"ב חודש, אכן אם נדר באמצע השנה - אינו אסור אלא עד ר"ה הבא - אפי' הוא עוד מספר מועט של חדשים.

[5] דהגם שהשנה שנדר בה היא שנה מעוברת כיון שיכול שלא לקיים את נדרו בשנה זו המעוברת אלא בשנה אחרת פשוטה (הגם שיעבור בבל תאחר) - הרי שלא הוקבע נדרו לשנה זו, ולכך אפי' אם מקיים נדרו בשנה זו - אין חודש העיבור בכלל.

[6] והביא הרשב"א ראיה לזה, דהרי גבי בתי ערי חומה - שמוכר מיום זה, אמרינן שאלמלא אתא קרא לרבות את חודש העיבור היה מונה רק י"ב חודש.

[7] כתב הר"ן שחוכך בזה לדון "כשנה זו", דבסתם ודאי כוונת הנודר על שנה זו כשאמר שנה אחת, ולפיכך אסור בה ובעיבורה.

[8] פי', כיון שיוצא משם רק בר"ה הבא - דהרי כשאומר "השנה" "או שנה זו" הכוונה היא לכל השנה עד ר"ה. ולכן אם נתעברה השנה ונתרחק ר"ה - הרוויח השוכר. אכן המציאות שיהיה לשוכר בה י"ג חודש, היא רק אם שכר ביום ר"ה - שאז הוא גר שם כל השנה, אבל אם שכר אח"כ אין לו י"גחודש שלמים, דהרי יוצא בר"ה.

[9] פי', דאין השוכר דר בה אלא י"ב חודש שלמים, אפי' שהיא שנה מעוברת.

[10] הר"ן לא כתב דין זה בפירוש, אבל לכאורה כיון שכתב הר"ן שמסתבר לגבי נדרים לדון "שנה אחת" כ"שנה זו", א"כ גם לענין שכירות הוא כן.

[11] ודר שם י"ג חודש.

[12] כן פירש אביי את משנתנו שאמרה "עד ראש אדר" - שהכוונה עד אדר הראשון, וכן "עד סוף אדר" - הכוונה עד סוף אדר הראשון, שהיא אליבא דכו"ע, דהיינו גם אליבא דר"מ שאמר לגבי כותב שטר דסתם אדר - אדר שני, כאן כשלא יודע עדיין מעיבור השנה ודאי כוונתו לאדר הראשון.

[13] כגון שהפצירו בו שישא בת אחותו - ונדר ממנה הנאה, מפרשים שאין כוונתו אלא לשם אישות ולא שנתכוון לידור לגמרי. וכן הפציר בו חברו שיאכל אצלו, ואמר קונם לביתך שאני נכנס וכו', כוונתו רק לשום אכילה ושתיה.

[14] דסתם לשון נדרו משמע עד שיצא הפסח, והיה לנו לאסור אותו ביין כל הפסח, והנידון האם כיון שיש מצוה לשתות יין בליל פסח כוונתו היא עד שיגיע הפסח. או בחידוש יותר גדול, כגון שאומר קונם שום שאני טועם עד שתהיה שבת, שגם בפשטות הכוונה עד שיצא שבת, והנידון דכיון שיש תקנת עזרא לאכול שום בליל שבת, האם אומדין אותו בכך שנתכוון עד שתבוא שבת. וכאן הוא חידוש יותר גדול, דאפי' שהוא רק תקנה בעלמא, ולא מצוה גמורה, שיש לדון האם אומדים אותו בזה או לא.