נדרים דף מד. א

כאיזה תנא יש לנו להעמיד את הברייתא דלהלן?

רישא: המפקיר שדהו,
כל ג' ימים יכול לחזור בו,
מכאן ואילך אין יכול לחזור בו
סיפא: תהא שדה זו מופקרת ליום א' וכו',
עד שלא זכו בה יכול לחזור בו,
משזכו אין יכול לחזור בו
בקושיא כרבנן, כשהפקיר יצא מרשותו [1] כר' יוסי, הפקר כמתנה עד שיבוא לרשות זוכה
לעולא כרבנן כרבנן [2]
לר"ל כר' יוסי [3] כר' יוסי

נדרים דף מד: א

המפקיר את כרמו, מה דינו בחיובים דלהלן?

לענין הפקר לענין לקט שכחה ופאה
כשזכה בעצמו
("לשחר עמד ובצרו")
לרבנן: מדאורייתא פטור ומדרבנן חייב [4]
לר' יוסי: גם מדאורייתא חייב
חייב [5]
כשזכה בו אחר פטור פטור

-------------------------------------------------

[1] וביאר הר"ן באורך מדוע א"כ בתוך הג' ימים הראשונים עדיין יכול לחזור בו (ואפי' זכה בה אחר), הא לכאורה לרבנן מיד יצא מרשותו, והוא משום הרמאים שהיו מפקירים וחוזרים וזוכים כדי להפטר מן המעשר, ונמצא שלא היה הפקירן אלא להערמה בלבד. ולפיכך הוצרכו לומר שאם יזכו בהם בעצמם לא יהו כזוכים מן ההפקר, וגם אמרו שאם יזכו אחרים לא נחשב כזוכים מההפקר, ואף שלא איכפת לנו שיפסידו הרמאים בזה שיזכו בהם אחרים, מ"מ אם נאמר שלגבי אחרים כן חשיב הפקר לא ישמעו לנו הרמאים לדין שנאמר שאם הפקירו וזכו שלא נפטר מן המעשר, דיאמרו כמו שכלפי אחרים פטור כך כלפיהם, ולכן הדין הוא שלא חשיב הפקר כלל תוך ג' ימים. אבל אחר ג' ימים שחזינן שהוא הפקר גמור, (דרמאי לא מפקיר לכל כך הרבה זמן בלי לזכות, דהרי מפחד שמא יזכה בזה אחר), בזה הדין שהוי הפקר ולא יכול לחזור בו בלי זכיה וגם פטור מן המעשר.

[2] ואף שס"ל לרבנן שמיד שהפקיר יצא מרשותו, מ"מ בסיפא שהפקיר רק לזמן מסוים כיום אחד שבוע אחד ושנה אחת וכו', שהוא הפקר שלא מצוי, ומזה ששינה מדרך המפקירים - אנן סהדי שזה דעתו שאינו רוצה שתצא מרשותו עד שיזכה בה אחר. ולכן כל זמן שלא זכה בה אחר יכול הוא לחזור בו.

[3] והטעם שאינו יכול לחזור בו (אחר ג' ימים) אפי' בלא זכה בה אחר, הגם שלר' יוסי הדין הוא שכל זמן שלא נכנס לרשות זוכה הוא ברשות המפקיר עדיין, כדי "דלא לישתכח תורת הפקר", דהיינו שלא תשתכח ההלכה שהפקר פוטר מן המעשר ויחשבו שאינו פוטר, דאם נאמר שתמיד יכול המפקיר לחזור בו עד שיגיע לרשות הזוכה, יאמרו שהוא כמו כל מתנה שחייב המקבל להפריש מעשר מן המתנה (וזה לא נכון כי כאן היה הפקר הפוטר), ויבואו להפריש מפירות הפקר על פירות טבל גמור אחר - ונמצא שמפריש מן הפטור מן המעשר על החייב במעשר.

[4] וכך מעמיד עולא את הברייתא כדין תורה ואליבא דרבנן דס"ל שמה"ת פטור, ורק חכמים חייבו משום שחששו לרמאים. אולם לר"ל שמעמיד את הברייתא דלעיל כר' יוסי, ולכאורה גם ברייתא זו יש להעמידה כר' יוסי, קשה למה יהיה פטור, הרי כל זמן שלא הגיע לרשות זוכה לא יצא מרשות הבעלים, ואם הבעלים בעצמן זכו לא יצא מעולם ליד הפקר ולמה פטור. ותירצה הגמ', דאה"נ מודה ר"ל שברייתא זו היא דוקא אליבא דרבנן. (ובעמוד הבא תירצה הגמ' באופן אחר).

[5] דאע"ג שהפקר פוטר מכל הדברים הללו, מ"מ כיון שלגבי לקט שכחה ופאה כתוב "תעזוב" יתירה, בא למעט היכא שזכה בעצמו במה שהפקיר שהוא חייב בדינים אלו.

עוד חומר לימוד על הדף