[1] והגם שהחולה נהנה - חשיב רק הנאה ממילא, אבל אין איסור גבי המבקר דהא הוא עסוק במצות ביקור חולים ולא בלתת הנאה את החולה.

[2] ובהכי מיירי משנתנו אליבא דשמואל, והטעם שמדברת דוקא במקרה זה הוא כדי לאשמועינן שאף במקום שנוטלין שכר על ביקור חולים, דוקא על הישבה יש לקבל שכר, אבל אם רק עומד בביקורו ולא יושב עמו אין ליטול שכר.

[3] דכיון שלא נוטל ממנו שכר נמצא שהחולה המודר נהנה מן המבקר בזה שמוותר לו על השכר. ואיבעית אימא דהטעם שאסור בישיבה דיש לחוש שמא ישהא בישיבה יותר ממה שצריך ונמצא מהנהו יותר מהמצוה.

[4] ודוקא מיירי בכה"ג שחלה המדיר - דאיכא סברא דלא אהדריה מן חיותיה, אולם אם המודר הדיר את עצמו מנכסי פלוני וחלה אותו פלוני, בזה אין סברא שלא הדירו מכדי חיותיה.

[5] דמסתמא לא הדירו בכדי חייו, אולם זה דוקא גבי עצמו, אבל אם חלה בנו אסור לו להכנס לבית מדירו כדי לבקר את הבן, כי רק כלפי האדם בעצמו אמרינן שמסתמא לא הדיר אותו בכדי חייו.

[6] דהא אפשר בעמידה, ולכן לא נחשב כדי חייו.

[7] מבואר בגמ' ששמואל לא רצה להעמיד כעולא משום שהוקשה לו משנתנו "מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב - ש"מ דנכסי מבקר אסורין על החולה", ע"כ. ומבואר דס"ל לשמואל שעל כרחך משנתנו שחילקה בין עומד ליושב היא מדבר דוקא כשנכסי המבקר אסורים, דאם הנכסי החולה אסורים - כיון שיש סברא שלא הדירו מכדי חיותו, אין חילוק בין עמידה לישיבה וגם ישיבה מותר - דגם ישיבה היא בכלל חיותו של החולה. (כמבואר כל זה בר"ן בד"ה אמר לך).