מה המכוון בשני הטעמים האמורים כאן- 'בעבור נסות אתכם, ובעבור תהיה יראתו על פניכם'?
מהר"ל, דרוש על התורה (עמ' ל"ד, ד"ה והנה שני הטעמים): 1 מעמד הר סיני הביא לאהבת ויראת ה'. "בעבור נסות אתכם" לרומם את ישראל- על ידי שה' יורד אל ישראל בקולות וברקים וענן, וישראל מתרוממים אליו, אז יש חיבור בינינו לבינו וזו היא אהבה. "ובעבור תהיה יראתו" על ידי הקולות והברקים תבוא בלבם יראת ה'. 2
ע"ע לעיל (שמות 19:16:2:1 ואילך ובהערות שם) מדוע ניתנה התורה בקולות וברקים וקול שופר, ומבואר שם שכך הגיעו לידי אהבת ויראת ה'.
וצריך להקדים את שתי המידות הללו לקבלת התורה, ככתוב בספרי שבלי אהבה המצוות עליו לטורח, ובלי יראה אין קיום לחכמתו.
בגמ' (נדרים דף כ א): "בעבור תהיה יראתו על פניכם- זו בושה" וצ"ב מנין דרשו זאת, ולמה יראה על הפנים היא ביטוי ליראה?
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ב עמ' ג, ד"ה הבושה מביא): קשה למה מדובר כאן דוקא על יראת ה' שבפנים? אלא שזו הבושה, והבושה מביאה לידי יראה. 1
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הבושה פ"א בתחילתו, עמ' קצ"ט): העזות היא מידה הניכרת בפנים, כי העז לא משיב פניו לאחור והוא מעיז גם בפני גדול שבגדולים.
היה מקום להבין שיראת ה' מביאה לידי בושה, אך מלשון המהר"ל כאן נראה להפך- הבושה מביאה לידי יראה, וכן לשונו בנתיב הבושה המובא בשאלה הבאה. אמנם, לכאורה אין לקבל את הדבר כפשוטו שהרי מהפסוק משמע להפך- מעמד הר סיני היה מעמד מיַרֵא כדי שיראו מה', ועל כך דרשו 'זו בושה' שתבוא כתוצאה מהיראה? אולי הכוונה למה שיתבאר לקמ' (שאלה 4) שאותם דברים שהביאו בשעתו לידי יראה (הקולות והלפידים וכו')- אין כחם יפה לדורות, אלא שאותה יראה איפשרה את התגלות ה' בכבודו ובעצמו, וכך קיבלו ישראל לדורותם את עולו של ה' ב"אנכי ה'...אשר הוצאתיך", ובשאלה הבאה יתבאר ההבדל בין עז פנים לבּוֹש פנים שהעַז איננו מוכן לקבל עול, נמצא שהמעמד המיַרֵא הוא שאיפשר את קבלת העול, וזו הגדרת הבושה- קבלת העול והסמכות של מי שגדול ממך. נמצא שמעמד הר סיני יצר את ההיררכיה- הבדל המעמדות וקבלת העול, וזה חל על הבושה הטבועה בהם.
בגמ' (נדרים דף כ א): "בעבור תהיה יראתו על פניכם- זו בושה, לבלתי תחטאו- מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא...כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא", וצריך ביאור מהי מעלת בושת הפנים וגנות עזות הפנים, ולמה הבושה שומרת שלא יחטא?
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הבושה פ"א בתחילתו, עמ' קצ"ט): עז הפנים לא משיב פניו לאחור והוא מעיז גם בפני גדול שבגדולים, ולכן עצם צורתו שהוא יוצא מהיושר והסדר (כי פניו של אדם הם עצם צורתו) ולכן הוא נקרא רשע. 1 הבושה מביאה לידי יראה, כי המתבייש הפך העַז, והעַז מעיז נגד אחר ואיננו מקבל יראה. אך הבוֹש איננו עומד כנגד מי שלא ראוי לעמוד כנגדו, וכל שכן שהוא מקבל עליו יראת ה'. 2 בוֹש הפנים לא במהרה הוא חוטא כי החטא יוצא מהיושר, ומצוות ה' הם גזרה על האדם, וגדר הבושה שהוא מתפעל מאחר ואינו עומד כנגדו. 3
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ב עמ' ג, ד"ה לא במהרה): על ידי הבושה הוא רחוק מהעזות, ועז הפנים הוא רשע ויוצא מהשיווי, והמתבייש הוא הפכו- היציאה מהשיווי והיושר קשים לו ולכן הוא לא בא לידי חטא. 4
אכן, לדבר מצוה אמרה המשנה (אבות פה מ"כ) 'הוי עז כנמר' וכתב המהר"ל בדרך חיים שם (עמ' רס"ח)- המשנה הקדימה את מאמר 'הוי עז כנמר' למאמר 'עז פנים לגיהינום' שלא תטעה לומר שמותר להיות עז פנים בעשיית המצוות כשיש בכך צורך אך עדיף להמנע מכך כשאפשר, ולהוציא ממחשבה זו הקדימה המשנה את 'הוי עז כנמר'- יש להיות עז כנגד המלעיגים ולהעיז פנים כנגדם אפי' אם יש לו אפשרות לעשות את המצוה שלא בפניהם.
מלשונו משמע שהבושה איננה מביאה ליראה, אלא שהעזות מונעת את היראה, ואילו בושת הפנים מאפשרת ליראה הטבעית לחול על האדם. ע"ע שם (עמ' ר, ד"ה ובפרק הערל) שהיראה הזו היא מידת יצחק.
לכאורה הפרוש שלעַז אין גבולות [כלומר- העזות איננה רעה כשלעצמה, אך העז מסרב לקבל גבול ומרות ולכן אין מה שירחיק אותו מהחטא], לעומת הבוש ש'מתפעל [-נפעל] מאחר'- הוא מקבל עול ויש מי שישים לו גבולות, ולכן הבושה מרחיקה את האדם מחטא שפורץ את הגבולות (ודוק- לא כתוב שאיננו חוטא אלא 'לא במהרה הוא חוטא', ישנו מחסום שיעכב בעדו מלחטוא). ע"ע שם (נתיב הבושה פ"ב, עמ' ר"א) שהאריך במהותו וגנותו של עז הפנים, ועי' לקמן שאלה 5. ובנתיב התשובה (פ"ה בתחילתו, עמ' ק"ס) כתב שהעובר עבירה ומתבייש מוחלים לו כל עוונותיו, כי הבושה מראה שהוא מרחיק ומסלק את עצמו מהחטא לגמרי, להפך מעז הפנים שמתעצם בחטא ואז אין לחטא הסרה. (כלומר- בעזותו וחוצפתו הוא מסרב לקבל עול, ונאחז בחטא בכח.) ועוד- המתבייש יש לו מידת הפשיטות ככתוב במשנה באבות שבושת פנים לגן עדן. [ע"ע בדרך החיים (פ"ה מ"כ עמ' רס"ט, ד"ה ובאם תשאל) למה עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן.]
אולי פרוש דבריו שלכל תכונה יש קצוות, וחובת האדם ללכת בדרך הממוצעת שאין בה נטיה לשום קצה. בוֹש פנים שיש לו גבולות שואף ללכת בדרך הממוצעת, לעומתו עז פנים פורק עול והולך אחרי נטית ליבו בלי גבולות, ולכן דרכו ללכת אל הקצוות.
בגמ' (נדרים דף כ א): "בעבור תהיה יראתו על פניכם- זו בושה...ומי שאין לו בושת פנים- בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני", וצריך ביאור למה הבושה היא תוצאה מוכרחת של מעמד הר סיני?
מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ב עמ' ג, ד"ה וכל שאינו): בסיני קיבלו אלוקותו, ומי שיש לו אלוק הוא עלול מן העילה [-מסובב התלוי בסיבתו] ויש בושה על פניו, 1 אך עז הפנים איננו עלול, ולכן לא עמדו אבותיו על הר סיני- לא קיבלו מלכותו.
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הבושה פ"א בתחילתו, עמ' קצ"ט, ד"ה ובפרק ואלו מותרין): בהר סיני היה ה' למלך על ישראל לגזור עליהם גזירות, ולכן התגלה ה' בכבודו ובעצמו בהר סיני כדי שיראו מלפניו. ואל תאמר שהיראה הייתה רק לשעתה, שהרי על ידי אותו גילוי לקח ה' את ישראל לעם ככתוב "אנכי ה' אלוקיך"- נעשה ה' למלך וישראל לעם, ונעשו עלולים אליו לגמרי, ולכן היראה הזאת עולמית. משום כך מי שאין לו בושה אין לו יראה, ולא עמדו אבותיו על הר סיני. 2
בגמ' (נדרים דף כ א): "בעבור תהיה יראתו על פניכם- זו בושה...ומי שאין לו בושת פנים- בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני", וקשה שבגמ' (ביצה דף כה ב) כתוב שהתורה ניתנה לישראל כי הם עזים, והם העזים שבאומות?
מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הבושה פ"א, עמ' ר', ד"ה בפרק הערל): הביישן יש לו גסות ועבות החומר, ואילו ישראל הם עזים- נפשם לא מוטבעת בחומר 1 , אך הם ביישנים בכך שהם מקבלים התפעלות מהגדול מהם, וזו מידה אחרת לגמרי- עזים בעצמם אך מוכנים לקבל התפעלות מאחר. (בדוגמת האש שפועלת בכח גדול, אך היא מקבלת התפעלות מהמים שמבטלים את כח האש.) 2
אולי כוונתו שבכל דבר יש חומר וצורה, החומר חסר הצורה הוא חסר מימוש, והצורה חלה בחומר ומוציאה אותו אל הפועל. (למשל- הברזל הוא החומר של הסכין, וצורת הסכין חלה בברזל ומביאה אותו לידי מימוש.) נתבאר לעיל שהביישן אינו מעיז פניו אלא עומד הכן לקבל מאחרים, והבושה הרעה היא כאשר האדם חומרי- חומר חסר צורה משל עצמו, וכך הוא קל לקבל שינוי והשפעה. העז הוא הפכו- הוא איננו חומרי כפי שכתב המהר"ל בנר מצוה (עמ' י"ב) שעזות קשורה לחכמה, וז"ל- "ודע כי החומר הוא מתפעל, ולכך בני אדם שהם בעלי חומר אינם עזים וקשים, אבל ישראל שנתנה להם התורה הם עזים וקשים לגמרי". וכן בחידושי אגדות (ח"ג עמ' ק"ע, ד"ה תורתו נעשה, סנהדרין דף עא א) כתב שהישן בבית המדרש הוא בעל גוף וחסר את מידת העזות ולכן תורתו חסרת התעוררות ונעשית קרעים קרעים. [ע"ע בנצח ישראל (פי"ד עמ' פ"ג) שלכן ישראל הם קשי עורף, וכן בגבורות ה' (פע"ב, עמ' שכ"ח, ד"ה ובפרק אין צדין) שהנפש פועלת והחומר מתפעל.]
בכל תכונה יש מידות ודרגות שונות, וחובת האדם לתפוס את המידה הבינונית כפי שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות דעות (כגון- לא יהיה קמצן ולא פזרן אלא נדיב), אך משמעות דברי המהר"ל שכאן לא מדובר על אותה תכונה במידה שונה- ההבדל ביניהם הוא לא כמותי ואיכותי, אלא מהותי. העזות הרעה היא כאשר מעיז פניו כלפי הגדולים ממנו ומסרב להתפעל- להיות נפעל ומושפע, אבל ישנה עזות טובה ובושה רעה- הבוש מיתרצה ומסתפק במה שיש ואינו מעיז לשאוף ליותר, ועל כך אמר יהודה בן תימא (אבות פה מ"כ)- 'הוי עז כנמר...לעשות רצון אביך שבשמים', ופירש שם המהר"ל בדרך חיים (עמ' רס"ח): עז כנמר- המתבייש מתפעל מאחרים ולכן הוא לא בא לידי פעולה, ולכן 'הוי עז כנמר' כדי שיוכל לפעול בעבודת ה'. והוסיף שם (עמ' רס"ט ד"ה ועתה עוד)- האדם מצד חומרו הוא כמו אבן דומם ואינו חפץ בשום דבר, ולכן אמר 'הוי עז כנמר' כי מחמת עזות הפנים ישים פניו אל הכל, יהיה לו חפץ ותשוקה לפעול, ויהיה עז בעבודת הבורא. עיי"ש עוד. ע"ע בדבריו בנתיב הבושה (פ"ב עמ' ר"ג) שעזות פנים מתחלקת לשנים- בגוף ובנפש, העזות היא מה שאיננו מקבל התפעלות- וזה לגוף, ועזות הפנים היא מה שמעיז פניו כלפי אחרים, וזה לנפש.
