כדלעיל 20:12:8:1 ואילך.

חמשת הדיברות הראשונות אינן קרובות כל כך אל האדם כי הן עוסקות במצוות שבין אדם למקום ולכן אינן נחשבות כאחת מחמת האדם המקבל. ע"ע לקמן שאלה 5 באופן שונה קצת. עוד הוסיף המהר"ל שלכן חמשת הדיברות האחרונות הן מצוות לא תעשה, כי מצוות לא תעשה קרובות יותר אל המקבל.

עי' במהר"ל בדרך חיים (פ"ד סוף מ"ב, עמ' קס"ה) שעבירה גוררת עבירה דוקא בעבירות הדומות זו לזו.

מבואר כאן שבדיברות אחרונות כתוב "עד שוא" כי משנה תורה בא להוסיף ביאור לפי ערך האדם. וצ"ע שהרמב"ן לעיל (פסוק ח') כתב שחז"ל אמרו דוקא על זכור ושמור שהם נאמרו בדיבור אחד כי זה שינוי בין עשה ללא תעשה, והקשה שם הגור אריה שבגמ' בשבועות (דף כ ב) כתוב כך גם על שקר ושוא, ותירץ שהשינויים הללו אינם תוספת אלא שינוי בגוף המצוה. ובתפארת ישראל (פמ"ד בתחילתו, עמ' קל"ה) כתב- יש כאן חילוף שהוא גרעון. נמצא שזה סותר לדבריו כאן ש"שוא" הוא תוספת על "שקר"? אמנם עצם דבריו צ"ב כי הגמ' בשבועות שם לא עוסקת בהבדל בין עדות שוא לשקר אלא בין שבועת שוא לשקר- ובדברות נאמר רק שבועת שוא, ואילו דין 'שבועת שקר' נאמר במקום אחר, א"כ היכן מצא הגור אריה שחז"ל אמרו על 'שוא ושקר' שבדיברות שבדיבור אחד נאמרו? עיי"ש בתוס' (דף כא א) שנגעו בענין זה, והריטב"א שם (דף כ ב) כתב שאם אינו ענין לעדות (כי אין הבדל בין עדות שקר לשוא), תנהו ענין לשבועה (אמנם בר"י מגאש שם פירש באופן אחר). אם למד המהר"ל כריטב"א, אפשר שכאן הוא מבאר את פשוטו של מקרא שמדובר על עדות שוא ושקר, ובגור אריה הוא בא לפרש את דרשת חז"ל שדרשו זאת לגבי שבועה. ע"ע ברמב"ן (דברים 5:17) שפירש- עד שוא- "לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום [-עדות חסרת משמעות]... כגון שיעיד- אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנה מידו, כי "שוא" דבר בטל [-שהרי גם אם אמת העיד, אין כאן חיוב כי לא היה קנין]". המהר"ל כאן לכאורה לא למד כך, שהרי השווה בין שוא לשקר. עוד הוסיף המהר"ל בפרק מ"ד בתחילתו- על השינוי בין "לא תחמוד" ל"ולא תתאוה" לא הקשו, כי גם דיברות האחרונות פותחות ב"לא תחמוד" נמצא ש"לא תתאוה" הוא רק תוספת.

אך לגבי שבועה אין הבדל ובשתי הדברות כתוב 'שוא' דהיינו הנשבע על עמוד של שיש שהוא של כסף ולא שייך בזה שקר. [-כי ניכר לכל שזה לא של כסף, נמצא שלא שיקרו לאיש.]

כפי שיבואר בשאלה הבאה. ואולי כוונתו כאן שנתינת טעם הייתה הופכת כל דיברה לציווי בפני עצמו, והאמת היא שישנה כאן תמונה שלמה של צורת אדם.

כי כשחוטא כלפי ה'- אם חטאת מה תפעל בו?! אך כשחוטא כלפי זולתו- הוא פועל בו, ולכן לחטאים הללו יש חיבור יחד. (וזה הטעם שאין לו מחילה עד שיפיסנו וימלא פגימתו.) ע"ע לעיל, שאלה 2, ועי' לעיל 20:12:8:1 בהערה שהלוח השני הוא כנגד ישראל- מקבלי הברית.

אך בפרשה זו הם בלי וי"ו החיבור להורות שהוא חוטא בזה גם לשמים, ואז אין חיבור לעבירות הללו.

הרוצח מבטל את הגוף ואילו הנואף לקח את אשתו ממנו וביטל את עצם האדם. ובחידושי אגדות (ח"ג עמ' כ"ב, ד"ה חוץ משלשה) הוסיף שאשתו כגופו, וכשאסרה עליו כאילו לוקח את גופו. (ע"ע בדבריו לגבי מלבין פני חברו ומכנה שם לחברו.) והוסיף שבשלושת החטאים הללו הוא פוגם במידות העליונות, ולגבי אשת איש כתב ששם י-ה הוא המזווג איש ואשה ויש בזיווג חיבור של חומר לצורה, ולכן הנואף פוגם בשם הזה. יש להעיר שכאן כתב שהנואף פוגע בצורת אדם יותר מרוצח, ואילו במה שהובא לעיל (20:1:10:1) מפורש להפך- הרוצח פוגע בעצם צורת האדם יותר מהנואף, וכן שאל הרב הרטמן בהערותיו לתפארת ישראל (פל"ו הערה 31)? נ"ל שכאן הדגש שהאיש הוא צורת האשה, כלומר- התחדש בצורת אדם, שביכולתו לחבר אדם אחר איליו לגמרי עד שיהיו לבשר אחד, שהיא תהיה כגופו. לכן, אמנם הרוצח מבטל לגמרי צורת אדם, אבל אין ביכולתו לפגוע אלא בגופו- ובנשמתו לא נגע. אך הנואף אכן מצליח לפגוע בצורת אדם באמת- שהרי היא נאסרת על בעלה.