מנחות דף קט. א

האומר "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו" - והקריבה בבית חוניו, מה הדין?

האם הוי עולה? האם חייב כרת משום שחוטי חוץ?
לרבנן - יצא [1] לרב המנונא: הוי עולה [2]
לרבא: הוי דורון [3]
לרב המנונא: חייב
לרבא: פטור
לר' שמעון לא הוי עולה [4] פטור

האומר "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו? - מה הדין?

האם מותר לשתות יין האם יכול לגלח ולהביא קרבנות במקדש
לרבנן אסור [5] יכול [6]
לר' שמעון מותר אינו יכול

מנחות דף קט. א

כהן ששימש בבית חוניו, לאיזה דברים הוא התחלל מקדושתו, ולאיזה לא? [תוד"ה לא].

לשמש בבית המקדש לאכול בקדשים לישא כפים ולקרא ראשון
לתוס' בשם ספר והזהיר התחלל לא התחלל התחלל
לרש"י בתשובה התחלל לא התחלל לא התחלל

מנחות דף קט: א

כהן שעבד עבודה זרה באחד מהאופנים דלהלן, האם הקרבנות שיקריב לה' עולים לריח ניחח?

בשוגג במזיד
שחט עולה לריח ניחח לרב נחמן: עולה לריח ניחח
לרב ששת: לא עלה
זרק, השתחוה, אמר אלי אתה [7] לרב נחמן: עולה לריח ניחח
לרב ששת: לא עלה
לא עולה

באיזה פרטים נחלקו ר' מאיר ור' יהודה במעשה בית חוניו?

לשם מה הקריבו שם מי היה גדול ממי מי נתקנא במי
לר' מאיר לשם ע"ז שמעי מחוניו [8] שמעי בחוניו
לר' יהודה לשם שמים חוניו משמעי חוניו בשמעי [9]
הדרן עלך מסכת מנחות בס"ד

-------------------------------------------------

[1] פי' שיצא ידי חובת נדרו ואין צריך להביא עולה אחרת.

[2] הוקשה לגמ' למה לרבנן אינו חייב באחריותה הרי לרבנן לכאורה נדר עולה גמורה, וכשהקריבה בבית חוניו הוי שחוטי חוץ ואיך יצא ידי נדרו. ותירץ רב המנונא, "נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה", פי' דכיון שאמר שיקריבנה בבית חוניו הרי שהתנה שיפטר מאחריות נדרו כשיקריבנה בחוץ.

[3] הוקשה לרבא מסיפא גבי נזיר, דאמרינן "הריני נזיר שאגלח בבית חוניו", ושם א"א לומר שהוא נזיר גמור ומה שאמר ע"מ שאגלח בבית חוניו הוא לפטור עצמו מאחריות, כיון שגם אם זה כוונתו מ"מ נזיר הוא - ועד שלא יביא קרבנותיו במקדש לא יצא מידי נזירותו, ואיך אמרו רבנן "אם גילח בבית חוניו יוצא". ולכך מפרש רבא בין בעולה ובין בנזירות דאין זה עולה ונזירות גמורים, ולגבי עולה הוא התכוין לשם דורון ולא חל עליה שם עולה, ולכן גם פטור משום שחוטי חוץ. [ובשיטת רבא יש להבין: חדא, דא"כ איך אמרינן שיקריבנה במקדש, הא הוי חולין בעזרה. ועוד, במה נחלקו רבנן ור' שמעון. ועל כרחך לומר שמה שאמר רבא שהוא רק דורון, זה דוקא באופן שלבסוף הלך והקריבה בבית חוניו, שאז מתברר שכוונתו היתה רק לדורון. אולם אם הקריבה במקדש, חזינן ודאי שכוונתו לשם עולה ממש, ובאמת כך צריך לעשות לכתחילה להקריבה במקדש וכפשטות לשונו. וכן הענין בנזיר, ובאמת שבנזיר כבר מפורש כן בתוס' בנזיר (דף יא. ד"ה דהוי, ע"ש) וע' להלן. ור"ש ס"ל שלא הוי עולה בכלל, ואסור להקריבה מקדש משום חולין בעזרה.

[4] ואפי' ברוצה להקריבה במקדש וכנ"ל.

[5] מבואר בגמ' שבין לרב המנונא ובין לרבא אליבא דרבנן כוונתו לצעורי נפשיה, והיינו שעכ"פ נדר לפחות לאסור עצמו מן היין, אם לא בתורת נזירות בתורת נדר, ועל זה ר"ש חולק וסובר שאינו נזיר בכל ומותר ביין.

[6] מבואר במשנה שיגלח לכתחילה במקדש, וביארו התוס' בנזיר (דף יא. ד"ה דהוי) שמשמעות לשונו היא שני צדדים, משמע נזירות מעליא לגלח במקדש, ומשמע לצער עצמו - דהיינו רק נדר מיין ולא נזירות - ולגלח בבית חוניו, ולכך הנזירות מתלא תליא וקאי, אי מגלח במקדש גילה בדעתו שלנזירות נתכוין ועל מנת שאגלח בבית חוניו שהזכיר לאו כלום הוא, ואם גילח בבית חוניו גליא מילתא דרק לציעורי נפשיה קא מכוין ולא לנזירות.

[7] בגמ' מבואר שגם בדין השתחויה והודאה נחלקו רב נחמן ורב ששת, אכן לא מבואר אי מיירי בשוגג או במזיד או בשניהם. אמנם ברמב"ם (פ"ט מביאת המקדש הל' י"ג) מפורש להדיא שהשתחויה והודאה הוי כשירות של זריקה, ופסק כרב ששת שאפי' בשוגג נפסל, ע"ש.

[8] ועל זה הקשו תוס' דכיון ששמעי היה גדול שהיה צריך ללמד לחוניו סדרי עבודה, איך מנהו שמעון הצדיק לחוניו להיות תחתיו, ע"ש.

[9] אף שבתחילה ויתר לו בגלל שגדול ממנו, אח"כ חזר ונתקנא בו.

עוד חומר לימוד על הדף