MENACHOS 87 (2 Sivan) - This Daf has been dedicated in memory of Harry Bernard Zuckerman, Baruch Hersh ben Yitzchak (and Miryam Toba), by his children and sons-in-law.

מנחות דף פז. א

מה דין יין מתוק כדלהלן להביאו לנסכים? [תוד"ה צריך].

מתוק מחמת השמש - הליסטיון מתוק מחמת הפרי [1]
לרבינא לרש"י: פסול [2]
לתוס': כשר [3]
לרש"י: פסול
לתוס': כשר
לרב אשי כשר פסול

כמה סוגי מדות של עשרון היו במקדש ומה היתה מידתם?

כמה היו? מה מדתם?
לרבנן אחד מחזיק עשרון כשהוא מחוק
לר' מאיר שנים אחד מחוק ואחד גדוש [4]

מנחות דף פז: א

על מה האיבעיא בשולחן מהו שיקדש בגודש שלו, ולאיזה ענין הוא מקדש להפסל?

על מה האיבעיא לאיזה פסול הוא מקדש
לרש"י כת"י [5] על ב' קמצי לבונה בלא בזיכין להפסל בטבול יום ובלינה
לתוס' [6] בקומץ דמנחה דבעי לקדשו בכלי שרת שלא תועיל חזרה שוב לכלי שרת

מנחות דף פז: - המשך

כמה מדות היו במקדש, ומה שיעורן?

למשנתנו (ר"מ ור' יהודה) לר' אליעזר בר' צדוק לר' שמעון
1 הין - י"ב לוג - לשמן המשחה היתה
מדה
אחת
של הין
ובה היו
שנתות
של כל
המדות [7]
חצי ההין - ו' לוג
2 חצי ההין - ו' לוג - לנסכי פר שלישית ההין - ד' לוג
3 שלישית ההין - ד' לוג - לנסכי איל רביעית ההין - ג' לוג
4 רביעית ההין - ג' לוג - לנסכי כבש לוג
5 לוג - לכל המנחות חצי לוג
6 חצי לוג - לסוטה / לתודה / למנורה לוג וחצי [8] - לחביתי כה"ג
6 רביעית הלוג - למצורע / לנזיר רביעית לוג

-------------------------------------------------

[1] לשון רש"י כת"י במשנה, מתוק - היינו מאליו ולא מחמת השמש, ל"א תירוש שלא עברו עליו מ' יום. ובתוס' [ד"ה מתוק], הקשו על הפירוש השני שאמר דמתוק היינו תירוש ודינו שפסול, דהא בב"ב (צז:) אמרינן שיין מגיתו [היינו שלא עברו עליו מ' יום] לא יביא ואם הביא כשר.

[2] ס"ל לרבינא שלא כפי גירסת משנתנו "אין מביאין את הליסטיון ואם הביא כשר", אלא כרוך ותני: אין מביאין את הליסטיון ואת המתוק וכו' ואם הביא פסול.

[3] תוס' [ד"ה כרוך] חולקים על פירש"י [ע' שטמ"ק אות ח'], וס"ל דאדרבה כרוך ותני להכשיר בין בהליסטיון ובין במתוק, דא"א לומר כרוך ותני לפסול, דהא בב"ב (צז:) מכשרינן בדיעבד להליסטיון.

[4] פי', אחד כלי גדול שמחזיק עשרון במחיקתו, ואחד קטן יותר המחזיק עשרון רק כשהוא גדוש. הגדוש היה משמש למדידת עשרון לכל המנחות. והמחוק משמש למדידת עשרון של חביתי כה"ג, שצריך להביא מביתו עשרון שלם בבת אחת, וכיון שצריך אח"כ לחלקו לשני חצאי עשרון, אם היה גדוש - כשהיה מטלטלו לחצותו היה מתפזר ע"ג קרקע.

[5] רש"י מפרש שקאי על קומצי הלבונה, שלא נתנם כתיקנם בבזיכים, אלא נתנם ישירות על השולחן. ולפירושו שפיר איכא למימר שהוא מקדש לענין להפסל בטבול יום ולינה, דבלא זה לא היו נפסלים דלא היו עדיין אלו הקמצים בכלי שרת.

[6] תוס' הקשו על פירושו, דהיה צריך לומר לבונה להדיא, ועוד שכיון שגזה"כ ששולחן צריך בזיכין, א"כ פשיטא שלא מקדש בלא בזיכין, ומה האיבעיא דרמי בר חמא. ולכן פירשו שמיירי בכל מנחות שכבר היו בכלי שרת וקמצן, שצריך עתה לקדש לקומץ בכלי שרת, ובא לקדשו על השולחן, ואיבעי ליה אי מהני. אלא שבזה א"א לפרש לענין להפסל בטבול יום ולינה, דהא מעת שהיה כבר בכלי שרת קודם הקמיצה כבר הוכשר להפסל בזה. ולכן פירשו שהוא לענין שמועיל הנתינה על השולחן לפסול לקומץ שלא יוכל שוב לקדשו כדינו בכלי שרת, כמו זה שקמץ דלא מהני להחזיר ושיקמצו שוב הכהן.

[7] כן פירש רש"י כת"י, אמנם ע' לקמן (פח. תוס' ד"ה שבע) שהביאו מהתוספתא שד' מדות של לח היו במקדש [והם: הין, לוג, חצי לוג, ורביעית הלוג], ומה ששיערו בשנתות של הין הם רק למדות חצי ההין ולשישית ההין ורביעית ההין, וכלשון המשנה עד כאן לפר ועד כאן לאיל ועד כאן לכבש.

[8] לסברת ר' שמעון לא היתה מדת הין במקדש, כיון שמדה זו רק שמשה בזמן בניית המשכן לענין שמן המשחה ואח"כ נגנזה. אכן, כיון דקים לן דהיו שבע מדות, מעייל תחת מדת ההין מדת לוג וחצי - בשביל חביתי כהן גדול.

עוד חומר לימוד על הדף