גיטין דף מד. א

גבו ממנו את עבדו האם יוצא לחרות, ומה הדין בתבואה לגבי מעשר?

כשהוא מפסיד ולא מרויח כלום כשנהנה שעי"ז נפטר מחובו
גבי עבד לא יצא לחירות אם לא יכל לפייס: לא יצא לחירות [1]
אם יכל לפייס: יצא לחירות [2]
גבי תבואה אין חייב לעשר חייב לעשר [3]

המוכר בהמה [4] או עבד לעכו"ם קונסים אותו לפדות גם ביותר משויה, איזה איסור חמור יותר?

עבד בהמה
ללישנא קמא עד מאה בדמיו -
משום שכל יום מפקיעו ממצוות
עד עשרה בדמיה -
דאין איסורו חמור כל כך [5]
לאיכא דאמרי עד עשרה בדמיו -
דהוא מלתא דלא שכיחא
עד מאה בדמיו -
משום דהוי מלתא דשכיחא

גיטין דף מד: א

שדה שנטל קוציה וברקניה, או שהוליך לה זבל [6] או שעשה שם דיר לזבלה בשביעית, מה הדין?

נטל קוציה וברקניה הוליך לה זבל או עשאה דיר
לגבי האב תזרע למוצאי שביעית [7] לא תזרע למוצאי שביעית
לגבי בנו אחריו תזרע למוצאי שביעית תזרע למוצאי שביעית

גיטין דף מד: א

המוכר עבדו ליהודי אנטוכי, האם יצא לחירות וצריך רבו שני לכתוב לו גט שחרור או לא?

לאנטוכי שבאנטוכיא [8] לפלוני אנטוכי סתם לאנטוכי שבלוד
יש לו בית בא"י יצא לחירות לא יצא [9] לא יצא
יש לו רק אושפיזא יצא לחירות יצא לחירות [10] לא יצא

בן בבל שנשא אשה בא"י ויש לה עבדים, ודעתו לחזור עמה ועמהם לחו"ל, מה צדדי האיבעיא?

למ"ד הדין עמה [11] למ"ד הדין עמו
הצד שיצאו לחירות דמשועבדים לבעל למלאכתו [12] ודאי חשיב כמכירה
הצד שלא יצאו דלא חשיב כמכירה דלא קנה את גוף העבדים [13]

המוכר עבדו או שדה אחוזה בשנת היובל עצמה, מה דינה? ומה דין מעות המכירה?

גבי עבד בשדה אחוזה
לרב ------ חלה המכירה והמעות
של מוכר [14]
לשמואל חלה המכירה והמעות
של מוכר [15]
לא חלה המכירה
מעות חוזרים ללוקח

-------------------------------------------------

[1] הגם שנהנה שעי"ז נפרע החוב, מ"מ הקנס הזה שקנסוהו שיצא העבד לחירות שייך רק היכא שמכר או נתן את העבד מדעתו לגוי, אבל אם נעשה בעל כרחו אפי' שנהנה לא יצא לחירות, ואם ברח מהגוי חוזר ומשתעבד לישראל.

[2] ולכך הדין שאם מכר עבדו לפרהנג (-מציק) עכו"ם - כדי שעי"ז יפטר מהחובות שהוא תובעם ממנו, יצא לחירות משום שהיה לו לפייסו בדבר אחר ולא בעבד. והחילוק בין כאן לבין לעיל, דלעיל מיירי באופן שהעכו"ם תפס את העבד בעל כרחו, ואילו כאן הוא נתן את העבד לפרהנג כדי להפטר על ידו, ולכן קנסו אותו. [וזה לפירש"י. והתוס' פירשו, דפרהנג לוקח בעל כרחו אלא שנותן דמים, וכיון שנותן דמים מסתבר שהיה מתפייס גם בדבר אחר].

[3] דהיינו שיקח מתבואה שנשארה אצלו ויעשר כנגד התבואה שאנסו אותו. וזאת משום שנהנה שעכשיו לא צריך לפרוע יותר את חובו.

[4] הטעם שקנסו בבהמה, משום שישראל מצווה על שביתת בהמתו, ואם נתיר לו למכור יבוא להשכיר ולהשאיל או לתת לגוי לנסות את בהמתו בשבת.

[5] כן הוא לפירש"י, אכן לתוס' השאלה "או דלמא לאו דוקא" הכוונה שאפי' יותר ממאה פעמים קונסים אותו, ומביא ראיה מבהמה שכתוב שקונסים אותו עד י' בדמיה, ולכאורה בודאי שהוא לאו דוקא, דהרי בעבד מצינו שקונסים יותר, ועל כרחך שנקט עשרה וה"ה יותר, א"כ ג"כ בעבד נקט מאה וה"ה ביותר.

[6] היינו "נטייבה" לפירש"י. אכן התוס' (בד"ה נטייבה) חולקים, דהרי לזבל את השדה הוא רק איסור דרבנן ולא היו קונסים אותה. ולכן הביאו בשם ר"ח ש"נטייבה" פירושו שחרש בה חרישה יתירה - שעשה איסור תורה. אכן גבי "נדיירה" מודים תוס' לפירש"י, והגם שהוא רק איסור דרבנן, מ"מ קנסו בו כי עשה מעשה גדול וחמור וחשוב טפי מאסיפת קוצים.

[7] כיון שלא עשה איסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן, ולכן לא קנסו בזה. וביארו התוס' (בד"ה שנתקווצה) בשם ר"ח שמיירי בקוצין התלושין בה, אבל המחוברים אסור לתולשן מה"ת - וקנסו בזה.

[8] דהיינו שכתבו כך בשטר, וכן כל הלשונות דלהלן מיירי שכתבו כן בשטר.

[9] דאנו מפרשים שנקרא בשם אנטוכי משום שנולד באנטוכיא, אבל הוא גר בארץ ישראל.

[10] דכיון שאין לו בית בארץ ישראל, א"כ הפירוש אנטוכי היינו שגר באנטוכיא, והוי מוכר עבדו לחו"ל שיצא לחירות, וכופין את האדון השני לכתוב לו גט שחרור.

[11] פי', המכנסת נכסי צאן ברזל לבעלה, ועתה נתגרשה, וטוען הוא שרוצה לתת דמים כפי מה שנישומו בכתובה ושישארו הנכסים אצלו, והיא אומרת שרוצה ליטול את כליה. למ"ד הדין עמה - שנוטלת כליה, בזה מסתבר שלא נחשבת כמוכרת את עבדיה לבעלה בן בבל - דהרי אם נתגרשה או נתאלמנה העבדים חוזרים אליה ולא נשארים אצלו או אצל יורשיו, ויתכן שאין לקנוס שיצטרכו לשחרר את העבדים.

[12] דהיינו שהפירות של העבדים משועבדים לבעל, דהרי משועבדים הם לו לעבודתו נחשבים כאילו הם שלו, וחשיב כאילו מכרה אותם לו ויוצאים לחירות.

[13] דהגם שהדין עמו, היינו דוקא כשמשלם לה מעות, אבל אם לא משלם לה את מעותיהם הרי הם נשארים ברשותה כי גופם משועבד לה, ולכן לא חשיב כאילו מכרה אותם לבעלה בנשואיה - ולא יצאו לחירות לצד זה.

[14] ומיד יוצאת ביובל, ומפסיד הלוקח.

[15] ומפסיד הלוקח מעותיו כיון שצריך הוא - האדון השני - להוציאו לחירות.

עוד חומר לימוד על הדף