[1] פירש"י דלאו דוקא אם שייר קרקע, אלא אפי' אם שייר חפץ מסוים אחר, ג"כ נחלקו וכדלהלן.

[2] בזה כו"ע מודים שהעבד לא משוחרר, דכיון שלא פירש מה שייר יתכן ששייר את העבד עצמו ג"כ. ואף שאמר "חוץ מאחד מרבוא שבהם" והעבד שוה יותר מזה, י"ל דאולי העבד לא חשוב בעיניו אלא כאחד מרבוא בנכסיו - ולעולם כוונתו היא גם על העבד ולכן אין העבד משוחרר.

[3] דדוקא היכא שלא נחית לשיורא אנו מדייקים את לשון השטר "כל נכסי" שכוונתו גם לעבר, אבל היכא שנחת לשייר איזה דברים - וא"כ על כרחך "כל" לאו דוקא דהרי שייר משהו י"ל שגם את העבד שייר. ומה שכתב לו "כל נכסי קנוין לך" ועתה לא קנה כלום דהרי כיון שנשאר עבד "מה שקנה עבד קנה רבו". י"ל שרק להחניף לעבד נתכוון שיחשוב שקנה כל הנכסים אבל האמת שלא קנה כלום.

[4] פי', בהו"א סברא הגמ' שטעמו של ר' מאיר משום דלא פלגינן דיבורא, אלא שהוכיחה מדברי רב נחמן שמצד אחד פסק הלכה כר' מאיר ומצד שני אמר בשם ר' מאיר ששכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד - חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, והרי לנו דפלגינן דיבורא אליבא דר' מאיר. וביאר רב אשי שטעמו של ר' מאיר משום דלאו כרות גיטא, ונחלקו רש"י ותוס' בפירושו וכדלהלן.

[5] רש"י מפרש ד"לאו כרות גיטא הוא" - דכיון שנחת לשיורא ושייר לאו כריתות גמור הוא כאן דשמא שייר גם בעבד. ולפ"ז דייקו בתוס' שאם אי אפשר לומר ששייר גם בעבד - כגון שאין לו אלא אותה העיר ששייר אותה, בזה כן הוי "כרות גיטא" ומודה ר' מאיר לר"ש דהעבד משוחרר.

[6] וכן דייקו התוס' מהתוספתא שר"מ חולק גם באופן זה. וזה יובן כפי סברתם שפירשו ד"לאו כרות גיטא" הכוונה דכיון שיש שיור בדיבור שבו משתחרר העבד - לא הוי כרות גיטא, דהיינו שבשטר כתוב "כל נכסי" ולא מתקיים הדיבור בכל נכסיו ממש דהרי נשתיירה עיר פלונית לכן אינו משוחרר.

[7] דהיינו שליח המוליך גט אשה או שחרור עבד מארץ ישראל לחו"ל, או שליח המביא גט ממדינת הים לארץ ישראל, בשניהם צריך לומר בפ"נ ובפ"נ. (וזה הפירוש "שוו למוליך ומביא").

[8] וגם לא מועיל לקיום אם יאמר, כי קיום שטרות צריך להיות דוקא בשנים, ורק בגט אשה הקלו, וה"ה בשחרור עבד שנלמד בגז"ש מאשה.

[9] והטעם שהכשירו מבואר היטב לקמן (דף י:) ומיירי באופן שחתם הישראל אחריו בפני הכותי, שהעד בחתימתו אחריו מעיד שהוא כותי חבר, ולכן הקדימו. (אבל בשאר שטרות אין צריך שהעדים יחתמו זה בפני זה).

[10] בתחילה סברה הגמ' שטעמם של רבנן דפסלי הוא משום דעכו"ם לאו בני כריתות והוי פסולא דאורייתא. אלא שהוכיחה הגמ' דהברייתא אינה מונה פסולי דאורייתא אלא דינים דרבנן, ולפ"ז גם רבנן ס"ל כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי ושעיקר נעשה בעדי מסירה ולכן אף שחתמו עכו"ם בגט אינו פסול מה"ת. אכן הוא פסול מדרבנן משום "מזויף מתוכו", דכיון שכבר חתמו צריך שתהיה החתימה בכשרות. אכן למסקנא (דף י.) הגמ' חזרה מתירוץ זה, והמעידה שהברייתא אינה מונה מילתא דאיתא נמי בקידושין, ולפ"ז יתכן לבאר שטעם רבנן הוא מדאורייתא ומשום דס"ל כר"מ דעדי חתימה כרתי, ועכו"ם לאו בני כריתות נינהו.

[11] בכה"ג שיש שמות מובהקים שהם של עכו"ם ס"ל לר"ש שאין לנו לחוש למזויף מתוכו ויש להכשיר בעדי מסירה וכר' אלעזר דעדי מסירה כרתי.

[12] נחלקו ר"מ ורבנן האם זכות הוא לעבד לצאת מיד רבו לחירות, דר"מ סבר שחובה הוא לעבד לצאת מיד רבו לחירות ולכן לא נשתחרר העבד עד שיגיע גט שחרור לידו - ד"אין חבין לאדם אלא בפניו". ולרבנן זכות הוא לעבד לצאת מיד רבו לחירות, וממילא מיד זכה השליח בגט לטובת העבד.