יום שני פ' בלק תשע"ו

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת קידושין (פב.) תנן, רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר (ישעיה ח) "וקוי ד' יחליפו כח", בזקנותו מהו אומר (תהלים צב) "עוד ינובון בשיבה", וכן הוא אומר באברהם אבינו (בראשית כד) "ואברהם זקן וד' ברך את אברהם בכל", מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר (שם כו) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי": ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, אבל התורה אינה כן. שאף הבא לידי זקנה או ייסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה, דכתיב "עוד ינובון בשיבה":עכ"ל.

ולהלן בגמרא בסוף הסוגיא (פב:) איתא, תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו, בעת ילדותו מהו אומר (ישעיה ח) "וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותו מהו אומר (תהלים צב) "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו": ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, כל אומניות. אין להן מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן, אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים, ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו, אוכל מן הקודמות: שנאמר "עוד ינובון בשיבה". יצמחו צדק ויתייחד שכרן לעת שיבתן, "דשנים ורעננים יהיו וגו'": עכ"ל.

ושאלת בחכמה, מה זה שהוסיף רש"י בסוף דבריו "דשנים ורעננים יהיו וגו'", הלא סוף הפסוק הוא "דשנים ורעננים יהיו", ומה שייך להוסיף על זה "וגומר" כאילו לא הגענו לסוף הפסוק, וצ"ב.

אמנם לא על רש"י תלונותיכם אלא על הגמרא עצמה, שהרי יש להעיר למה במשנה העתיק תנא רק תחילת הפסוק "עוד ינובון בשיבה", ורק בברייתא בגמרא העתיק תנא את כל הפסוק "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", וצ"ב.

וכעין זה יש להעיר בפירוש רש"י עצמו, שהרי במשנה כתב רש"י שבעל תורה הבא לידי זקנה או ייסורין אוכל ממתן שכרה שנאמר "עוד ינובון בשיבה", אבל בברייתא בגמרא פירש שייתיחד שכרן לעת שיבתן "דשנים ורעננים יהיו".

הרי שגם בלי הוספת לשון "וגומר", רואים חילוק בין פירושי רש"י, שבמשנה נקט המקור ממה שנאמר "עוד ינובון בשיבה" ובברייתא בגמרא הדגיש רש"י את סוף הפסוק שנאמר "דשנים ורעננים יהיו", וצ"ב.

ב) גם יש לעמוד על סתירה בתוכן הפירושים, שבמשנה כתב רש"י שאף "הבא" לידי זקנה או לידי ייסורין ואינו יכול לעסוק בה "הוא" אוכל ממתן שכרה, ומבואר שמי שהוא בריא וחריף בעת זקנותו, והוא מסוגל לעסוק בתורה בכל כחו כמו שהיה בימי ילדותו, מעין מה שהעיד כלב בן יפונה "ככחי אז ככחי עתה", אין לו צורך לאכול ממתן שכרה, ורק מי שהוא "בא" לידי מצב של חולשה בגופו ובמוחו הוא מוכרח לסמוך על סגולה זאת של התורה ולאכול ממתן שכרה.

ואמנם בברייתא בגמרא פירש רש"י, שבתורה מתן שכרה "בא מאליו לאורך ימים", כלומר שיש קביעות של מתן שכר אחר זמן, גם למי שהוא בריא ולומד מחדש. ולזה מוסיף "ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות", שמתן שכר הבא לאחר זמן בא מאליו לכל מי שלמד בילדותו, וגם למי שאינו יכול ללמוד עכשיו.

וכן הוסיף רש"י בגמרא שיש כאן "ייחוד שכרן לעת שיבתן", וגם זה נמשך מביאורו שם, שיש ייחוד שכר בעת זקנה למי שלמד בילדותו, וכל מי שלומד תורה נהנה מזה, וגם מי שאינו יוצר שכר חדש מחמת זקנה וחולי המעכבים אותו מללמוד, יכול לסמוך על השכר המיוחד מן הקודמות לעת שיבתו.

ויש כאן סתירה גדולה בין הפירושים, שבמשנה מפרש שאין שכר מיוחד לעת שיבה, רק שהרי מי שהוא במצב חלש יכול לאכול פירות משכר המיועד לו לעתיד לבא, ובברייתא מפרש שיש ייחוד שכר לעת שיבה וכל לומד זכאי לזה, וצ"ע.

ג) אלא על כרחך דהא בהא תליא, שהרי יש להקשות כמה סתירות בין המשנה והברייתא, -

א. שהמשנה מזכירה באריכות שאם אדם "בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק" אין לו ישועה מאומנות אחרת אבל מן התורה יש לו ישועה, מה שאין כן בברייתא איתא שיש כאן חסרון כללי באומניות אחרות "בימי זקנותו" והתורה באה ומתקנת את זה.

ב. הסתירה הנזכרת למעלה, שהמשנה מביאה רק "עוד ינובון בשיבה", אבל הברייתא מביאה "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

ג. שהמשנה מביאה דוגמא ממה שנאמר באברהם אבינו "ואברהם זקן וד' ברך את אברהם בכל" והברייתא לא הביאה מקור זה מן התורה.

וזהו שבא רש"י ופירש, שיש כאן שתי שיטות בין התנאים בענין זה, והברייתא חולקת על המשנה, ולא הביאה הגמרא את הברייתא כדי לחזור על המבואר במשנתינו אלא כדי לחדש לנו שיטה אחרת בין התנאים.

ודעת תנא דמתניתין היא, שבודאי גם למי שהוא בגדר "תורתו אומנתו" ומניח כל אומנות שבעולם, הרי עיקר שכר התורה הוא בעולם הבא כמו שכר כל המצות, רק שנתחדשה זכות מיוחדת לעת הצורך, שאם "בא" האדם לידי מצב של אונס, הן לאחר הרבה שנים לעת זקנה, והן אם חס ושלום נפל לידי חולי או ייסורין עוד בדמי ימיו, הרי הוא יכול לקבל עזרה וסעד בעולם הזה על סמך מתן שכרו המשומר לו לעתיד [ואינו מבואר כאן בפירוש אם מנכים לו מן השכר המיועד].

וזה דומה לחוזה של ביטוח המצוי בזמננו, שמשלם כמה זוזים בכל חודש בימי בריאותו ותקפו, כדי לשמור עליו בימי צערו וחלשו, שאם יבא לידי חולי או ייסורין ח"ו ואינו יכול לעבוד, אז ישלמו לו סכום כסף המספיק לו כדי מחייתו שלא ימות ברעב.

ותנא דמתניתין לומד כן ממה שנאמר "עוד ינובון בשיבה", שאחרי שנאמר "שתולים בבית ד'בחצרות אלקינו יפריחו" שיש סייעתא דשמיא לתלמידי חכמים העושים תורתם אומנותם, והקב"ה מזמן להם פרנסה על ידי מתנות לויה או שותפות של יישכר וזבולון וכדומה, נזכרה תוספת ברכה ושמירה מיוחדת באומנות זאת, "עוד ינובון בשיבה", דהיינו שאם אדם נחלש בעת שיבתו או שהוא חולה ואינו יכול ללמוד, הוא יקבל ברכה גם במצב כזה כיון שקבע תורתו אומנותו בימי נערותו וחורפו.

ד) אלא שיוצא לנו לפי דעת תנא דמתניתין, דהך ענינא של "עוד ינובון בשיבה" עומד לבדו, ואין לו המשך בסוף הפסוק. והקריאה היא כך, "בחצרות אלקינו יפריחו" וגם "דשנים ורעננים יהיו", רק שבאמצע מזכירים שאם יש מצב בלתי צפוי כמו חולי או זקנה יתירה, לא יפסידו מחמת הפסק הלימוד, אלא "עוד ינובון בשיבה".

והרי יש לנו יסוד גדול שכתב רש"י בכמה מקומות, שאף על פי שיש זכות לחז"ל לדרוש דבר חידוש באמצע ענין, שאינו קשור כל כך להנאמר לפניו ולאחריו, מכל מקום עדיף לדרוש באופן שהפירוש או החידוש שנדרש, הרי הוא נמשך יפה מהנאמר לפניו, ומתקשר היטב עם הנאמר לאחריו.

ולמשל, ברש"י קהלת (ז:כא) כתב בא"ד וז"ל, כל הפנים הללו במדרש, ואיני יכול ליישב עליהן מקרא שלאחריו וכו': עכ"ל. ולמעלה שם (ד:יב) פירש וז"ל, בפנים אחרים נדרש במדרש וכו', אבל אין סדר כל המקראות הללו מתיישב עליהם: עכ"ל. ובספר ישעיה (כו:יא) כתב רש"י וז"ל, ראיתי מדרש אגדה רבים למקראות של פרשה זו, עליונה ותחתונה, ואינם מיושבים או על דקדוק הלשון או על סדר המקראות: עכ"ל.

ולזה בא תנא דברייתא וטוען, שעדיף לפרש את הפסוקים באופן שכולם מסודרים היטב ונמשכים זה מזה בלי ענין המפסיק, והפירוש הוא שבנערותם "שתולים בבית ד' בחצרות אלקינו יפריחו", שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם מפריחים וגדלים והולכים מחיל אל חיל [דוגמת לשון "פרחי כהונה"], ועוד ינובון בשיבה לקבל שכר של אותה פריחה לאחר זמן בזקנותם, ודשנים ורעננים יהיו גם בימי הזקנה.

ואמנם כדי להגיע למעלה זו בדקדוק הלשון ובסדר המקראות, הרי הוא צריך לקבל חידושים ביסודות הענינים, והחידוש הגדול ביותר הוא בגדר של שכר תורה ומצוה בהאי עלמא, שהרי בגמרא במסכת עבודה זרה (ג.) למדנו שני כללים, א' "היום לעשותם ולא היום ליטול שכר", ב' "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".

והנה לפי הכלל השני צריכים לומר שאין שכר מצוה אלא בשבת לעולם הבא, אבל לפי הכלל הראשון יתכן שיש שכר בימי זקנה על עשיית בנערותו, שיש כאן קיום של "מחר לקבל שכרם" במה שאין רואים שכר מיד בשעת עשייה, אבל אין הכרח שאותו "מחר" לא יהיה בעולם הזה.

ולדעת תנא דברייתא נקטינן, שנאמר כאן חידוש במה שכתוב "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", שבאמת לגבי מי שתורתו אומנותו יש קביעות בימי זקנה לקבל שכר "על הקודמות".

וזה דומה יותר למה שנמצא בזמנינו שאפשר לכתוב חוזה עם היחיד או החברה המעסיקים אותו, שהפועל יעבוד בימי צעירותו ויקבל שכירות באותם השנים, ואחרי מספר שנים או בגיל מסויים הרי הוא זכאי [או חייב] להתפטר ולילך לגמלאות, ואז מקבל סכום כסף בכל שנה עד יום מותו, כדי שלא יהיה מוטל ברעב בימי זקנותו. ולפעמים יש בעלי כח שהולכים לעבוד גם בימי הזקנה, ומקבלים שכר כפול, שיש להם הענקה מימי הנערות ויש להם משכורת של מלאכתם עכשיו.

[ואולי יש עוד נפקא מינה במי שהוא חולה או בעל יסורין לפני ימי השיבה, שלדעת תנא דמתניתין הרי הוא מובטח, ולדעת תנא דברייתא אינו מובטח, ודוק בלשון רש"י שבמזה הזכיר "הבא לידי זקנה או יסורין" אבל בברייתא פירש "חולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו".]

ומדוקדק היטב גם לשונות הגמרא וגם לשונות של רש"י, שלפי תנא דמתניתין מביאים רק תחילת הפסוק של "עוד ינובון בשיבה", שכל הלימוד הוא ממלים הללו, ואינו נדרש בהמשך עם חלק השני של הפסוק, אבל לדעת תנא דברייתא מביאים את כל הפסוק "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", שיש הדגשה שהפירוש בתחילת הפסוק הוא בהתאם עם ההמשך של סוף הפסוק.

ה) ועכשיו שהגענו לכך יש לומר, שגם מה שנאמר בפסוק הבא "להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו", נמשך היטב מיסוד פירוש זה של תנא דברייתא, שכיון שיש כאן גילוי גם בתוך עולם הזה על ציור של "מחר לקבל שכרם", יש בזה סימן על כלליות תשלום שכר מאת הקב"ה בעולם הבא, שאם רואים תשלום חלקי בעולם הזה, אז בטוחים שיקבלו גם את התשלום הנשאר בעולם הבא.

[ויש להוסיף שהרי מענין השיר של מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב), שהוא שיר "ליום שכולו שבת" כדעת רבי עקיבא במסכת ראש השנה (לא.), וכן קיימא לן במסכת תמיד (פרק ז משנה ד) שהוא "מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", וכמו שנוהגים לומר בבית הכנסת בשבת אחרי תפילת מוסף.

והיינו שכיון שיום השבת בעולם הזה הוא מעין יום שכולו שבת לעתיד לבא, יש בו גילוי על שכר של עולם הבא, ולכן מזכירים במזמור זה כמה ענינים בעולם הזה שיש בהם הסתרה של ענין שכר מצוה, כמו "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און", שיש כאן ציור מוטעה כאילו יש פריחה אמיתית לרשעים, ואמנם בסופו של דבר הרי הוא "להשמדם עדי עד".

ולעומת זה אומר דוד שיש פריחה של צדיקים כתמר ותלמידי חכמים בחצרות אלקינו, וזו היא פריחה אמיתית שיש בה קיום ועשיית פירות, וראיה לדבר שהרי "עוד ינובון בשיבה", שיש ייחוד שכר בעולם הזה שמקבלים בימי שיבה "על הקודמות".]

וכיון שזה הוא סדר המזמור, נקט תנא דברייתא שעדיף לדרוש כן ולפרש יפה את כל ההמשך, אבל תנא דמתניתין אינו מוכן לדרןש כן, מצד חידוש ענין שיש בו, לחדש ששייך "מחר לקבל שכרם" גם בעולם הזה אף על פי שאוכל בערב שבת.

ועל כל פנים לתנא דברייתא מבואר היטב ענין המזמור והמשך הפסוקים, וגם הפסוק האחרון מתפרש יפה לפי זה, שכיון שענין "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" יש בו גילוי בעולם הזה על כלליות ענין תשלום שכר תורה ומצוה בעולם הבא, הרי זה בא "להגיד כי ישר ד' צורי ולא עולתה בו", שכל החשבונות של שכר ועונש הולכים לפי חשבון ישר בלי עוולה.

ונחזור בזה להערת מע"כ הפונה קדימה, למה נקט רש"י לשון של "דשנים ורעננים יהיו וגו'", ולפי הנ"ל מבואר היטב, שהרי אדרבה כל השיטה של תנא דברייתא בנויה על מעלה זאת של לימוד המקראות כסדרם, לחבר ולצרף פסוק זה של "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו", הן כחטיבה אחת מתחילתו לסופו, והן כצירוף אחד מתחילת הפרק לסופו, ודוק.

ו) ואף על פי שזכינו ליישב קושייתך בטוב טעם ודעת, עדיין צריכים אנו למודעי ליישב ענין שהזכרנו במחלוקתם של תנא דמתניתין ותנא דברייתא, למה הביא תנא דמתניתין ראיה מאברהם אבינו ע"ה ותנא דברייתא לא הביאה, וצ"ב.

ונקדים סוגיא דמסכת יומא (כח:) דאיתא, ודילמא וכו' אי נמי שאני אברהם וכו', אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה, דאמר רבי חמא ברבי חנינא מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר (שמות ג) "לך ואספת את זקני ישראל", היו במדבר ישיבה עמהם, שנאמר (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד) "ואברהם זקן בא בימים" וכו', אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (שם) "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", אמר רבי אלעזר שמושל בתורת רבו, "הוא דמשק אליעזר" (בראשית טו), אמר רבי אלעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים, אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו) "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו', אמר ליה רשב"ח לרב ואימא שבע מצות, [ומתרץ] הא איכא נמי מילה, [ומקשה] ואימא שבע מצות ומילה, אמר ליה אם כן "מצותי ותורותי" למה לי, אמר רב ואיתימא רב אשי קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה: ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, דולה ומשקה. נוטריקון של "דמשק": שבע מצות. שנצטוו לשאר כל בני נח, אבל תורה לא נתנה לו: אפילו עירובי תבשילין. שאינו הלכה למשה מסיני, אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן: עכ"ל.

ויש להעיר, מה זה שמביאה סוגיא דהתם מימרא של רב שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, ואין מזכירים שם שהיא משנה מפורשת כאן.

ועיין בגליון רע"א שציין לעיין בפירוש הקונטרס סוף קנים, שכתב שהוספה זו אינה ממשנתינו אלא ברייתא היא. ואמנם גם לפי דעה זו צ"ב, למה הביאו במסכת יומא מימרא דרב ולא העתיקו מברייתא דידן, וכבר העיר כן הגר"י פיק בהוספותיו למסורת הש"ס, וצ"ב.

וכן יש להעיר, למה נקט תנא דמתניתין "שעשה" אברהם כל התורה, אבל רב אומר שם "שקיים" אברהם כל התורה, וצ"ב.

גם יש לדקדק, שבמשנה שלנו אומר התנא שעשה אברהם כל התורה "עד שלא ניתנה", אבל רב לא הוסיף נקודה זאת שהקיום היה עד שלא ניתנה, וצ"ב.

עוד יש לדקדק, למה הביא תנא דידן את כל הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", אבל במימרא דרב נקט בקיצור "עקב אשר שמע אברהם בקולי" וגו', וצ"ב.

ז) והנה בכלל יש להעיר בסדר הסוגיא במסכת יומא שם, אחרי שמביאים שאברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה, למה צריכים להביא שקיים כל התורה, והלא גם חוץ מזה דבר ברור הוא ששייך ענין של לימוד התורה אצל אברהם אבינו, כדאיתא במסכת עבודה זרה (ט.) שנהפך העולם ממצב של "תהו" למצב של "תורה" על ידי (בראשית יב) "הנפש אשר עשו בחרן" בהיות אברהם בן חמשים ושתים שנה, וכן במסכת סנהדרין (צט:) אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ולא מצאנו שבכל מקום צריכים להביא הוכחות שיש גדר של "תורה" אצל אברהם אבינו.

ועל כל פנים אם לימוד התורה יש כאן, אז ניתן לומר שהיה אברהם זקן ויושב בישיבה, ולמה צריכים להביא כאן שחוץ מהלימוד שלו היה מקיים את כל התורה כולה גם כן, וצ"ב.

אלא נראה מבואר מכל זה, שהרי יש כאן מחלוקת גדולה בפירוש המקראות, בין תנא דמתניתין ובין רבי חמא ברבי חנינא בסוגיא דהתם, שהרי התנא מביא ראיה ממה שנאמר "ואברהם זקן בא בימים וד' ברך את אברהם בכל", ליסוד שלו שהקב"ה נותן ברכה למי שתורתו אומנתו גם אם בא לידי זקנה או יסורין "ואינו יכול לעסוק בה", כמו שפירש רש"י.

ועל כרחך שהתנא מפרש פסוק זה, לומר שאברהם אבינו הגיע למצב של זקנה, שעיכב אותו ומנע אותו מללמוד תורה כמו שעשה בנערותו ובכל ימי חייו, עד שהוא לא היה מסוגל לזכות לברכה מצד לימוד התורה של עכשיו, כיון שהיה בבחינה של "אינו יכול לעסוק בה", ולזה בא הכתוב ומחדש שאף על פי שהוא זקן שאינו מסוגל לזכות בברכה חדשה, מכל מקום בירך אותו הקב"ה לאכול ממתן שכרה של תורה.

ועיין בספר "מרבה תורה" על פרשת חיי שרה, שהארכנו לבאר לפי כל הדעות במסכת בבא בתרא (טז:) בפירוש הכתוב של "ואברהם זקן בא בימים וד' ברך את אברהם בכל", שכל שיטה צריכה ליישב שתי הערות ביסוד לימוד פרשה זו, א' למה לא נזכרה ברכה זאת "בכל" עד אחרי מיתת שרה אמנו, ב' למה מזכירים ברכה זאת כהקדמה לפרש שילוח אליעזר לחרן למצוא שידוך ליצחק.

ולפי תנא דידן יש לומר, שהוא מפרש שאחרי מיתת שרה אמנו קפצה זקנה על אברהם ומנעתו מללמוד תורה לפי מדרגתו, ואז קיבל ברכה זאת של אכילה ממתן שכרה של תורה, ברכה השייכת למי שהוא "בא לידי זקנה או יסורין" כנ"ל.

ואחר שהגיע לכך הבין אברהם שהוא חייב למסור את האבהות לידי יצחק, שהרי יצחק הוא צעיר ובעל כח ולומד תורה, ולזה שלח אברהם את אליעזר למצוא שידוך ליצחק להמשיך את בנין האומה, ולהיות אב שני לאומה זאת.

ואמנם דעת רבי חמא ברבי חנינא במסכת יומא היא להיפך, שאדרבה כאן נאמר שהיה אברהם "זקן ויושב בישיבה", שלא היה חסר לו כח ללמוד כלל, אלא שהוא הגיע למצב שעכשיו ראוי לו להקדיש זמנו ללמוד בישיבה.

וכנראה שיש בזה שינוי מלימוד התורה שלו בנערותו, שאז היה לומד ומלמד והולך מעיר לעיר ובונה מזבחות, ועכשיו מחמת זקנה או מחמת מיתת אשתו או מחמת שתי הסיבות ביחד, הבין אברהם שיש לו לשבת וללמוד בישיבה, ולמסור את העסק של מלמד תורה לידי יצחק בנו, ולזה הבין שיש למצוא שידוך ליצחק, באופן שגם יצחק ואשתו יהיו מלמדי תורה בעולם כמו שהיו אברהם ושרה מלמדים בזמנם.

וסמך לפירוש זה ממה שהביא הגמרא שתי דרשות של רבי אלעזר, אחת האומרת שגם אליעזר עבד אברהם היה "זקן ויושב בישיבה" עכשיו, שהרי כמו שנאמר בפרשת חיי שרה שאברהם היה "זקן בא בימים" נאמר גם כן שהוא קרא לעבדו "זקן ביתו", הרי ששניהם היו זקנים ויושבים בישיבה. ואחר כך דורש רבי אלעזר שמה שנאמר בתחילת דרכו של אברהם, שבן ביתו הוא "דמשק אליעזר", היינו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים.

וצירוף שתי מימרות הללו וסידורן כאן, מובן היטב על פי הנ"ל, שמבארים בזה שכשהיה אברהם צעיר ומלמד תורה היה עבדו מלמד תורה עמו, ועכשיו הגיעו שניהם לימי הזקנה ויש להם כח ללמוד ולא ללמד, ולזה אמר אברהם לאליעזר שעכשיו כיון שאין אני מלמד ואין אתה מלמד, אז חייבים למצוא שידוך ליצחק כדי שהוא ימשיך את עבודת המשפחה ללמד תורה, ואז נשב אני ואתה ונלמוד בישיבה בשעה שיצחק ואשתו מלמדים לבני הדור.

ח) ועל כל פנים יוצא לנו שיש צד דמיון בין שיטת תנא דידן ושיטת רבי חמא ברבי חנינא, ויש צד חילוק, שהם דומים בהבנת הפסוק של "ואברהם זקן בא בימים" [דלא כשיטות התנאים בברייתא במסכת בבא בתרא שם], שהפסוק בא לומר שיש שינוי בלימוד התורה של אברהם הבא על ידי זקנה, וששינוי זה מעורר אותו להעביר את האבהות לידי יצחק ולדאוג לו לשידוך הראוי לעבודת האבהות כדי לבנות אומה של כלל ישראל.

אבל הם חלוקים בנקודה חשובה, שלפי תנא דידן הרי שם "זקן" מורה על מניעה מללמוד בפועל באופן של "תורתו אומנותו", אבל לפי רבי חמא ברבי חנינא הרי שם "זקן" הוא מעלה בלימוד התורה ולא חסרון, שהוא יכול ללמוד בכל כחו במדרגה גבוהה של קנין החכמה, אלא שהגיע הזמן לקבוע לימודו במקום אחד, דהיינו "זקן ויושב בישיבה", ואז צריכים למצוא אחר שילך וילמד תורה גם חוץ לכותלי הישיבה.

והרי דרגא של "זקן" בדומה לשבעים זקנים של המדבר, הרי היא דרגא חיובית לגמרי, ואין בה שום משמעות של חולשה בכח התורה או חסרון בזכותו לקבל שכר על תורה של היום.

ולזה לא הביאה סוגיא דיומא ראיה ממשנתינו לדברי רבי חמא ברבי חנינא, שאדרבה חלוקים הם ביסוד זה, ולפי רבי חמא אין להביא ראיה מכאן שהבא לידי זקנה ואינו יכול ללמוד עכשיו יכול לאכול ממתן שכרה, שאברהם לא נחלש וזקנה שלו היא בבחינת "זקן ויושב בישיבה", ויש לו זכות לקבל ברכות חדשות של תורה מצד לימוד שלו היום, ואינו צריך לחפש זכויות מתקופות אחרות בחייו.

ט) אלא שעדיין צריך ביאור למה מוכן תנא דידן לפרש שהגיע אברהם למצב שאינו יכול ללמוד, אבל רבי חמא ברבי חנינא אינו מוכן לפרש כן.

ולזה נראה שהבין הש"ס, שיסוד המחלוקת הוא שהם חולקים אם באמת שייך לימוד התורה של "תורתו אומנותו" באברהם אבינו קודם מתן תורה, שדעת תנא דידן היא שיש לימוד התורה כזה גם קודם מתן תורה, ולזה ניתן לחדש שהיה אברהם אוכל ממתן שכרה בשעה שאינו יכול ללמוד, שיש תנאי כזה ביחס של מעסיק ופועל שיש בין הקב"ה ומי שתורתו אומנותו, וכמו שביארנו למעלה.

אבל דעת רבי חמא ברבי חנינא היא, שאין גדר של "תורתו אומנותו" בלי קבלת התורה בפועל, ואם לומדים תורה לפני מתן תורה לא שייך בזה קביעות של תורתו אומנותו, ולזה אי אפשר לפרש שקיבל אברהם ברכה של תורה בשעה שלא היה יכול ללמוד. ולזה מפרש שהיה אברהם לומד בתור "זקן", ואדרבה יש בזה מעלה של "זקן ויושב בישיבה", רק שאז הפסיק מללכת ממקום למקום ללמד לאחרים.

ומעתה נראה לומר עוד, שמחלוקת זאת אם שייך גדר של "תורתו אומנותו" גם קודם מתן תורה, תלויה במחלוקת אחרת, אם שייך "עשייה" של כל התורה "עד שלא ניתנה" כדתנן הכא, או שבודאי אין מקום לעשייה בלי נתינה.

ביאור הדבר, שדעת תנא דמתניתין היא שעל ידי מדרגה גבוהה של התבטלות לרצון השי"ת, ועל ידי נבואה וידיעה מראש על מה שנאמר בתורה, היה אברהם יכול לנהוג בתורה כאילו היא ניתנה לו, ולעשות מצותיה כאילו הן מצות שלו, ואז יכול לקבוע בה לימוד בגדר של תורתו אומנותו ממש. [וכן משמע בסוגיא של מסכת עבודה זרה (יט.), שגם אברהם אבינו היה שייך למדרגה של "לבסוף נעשית תורתו", יעויין שם.]

וקוראים לזה בשם "עשייה" של תורה "עד שלא ניתנה", שאף על פי שאין כאן מתן תורה ומסירתה לאומה שלימה, מכל מקום שייך יחס של אדם נביא גם קודם מתן תורה [ואולי צריכים שם של "אב" למקבלי התורה בעתיד], להיות מקבל תורה לעצמו ועל עצמו, ויש כאן גדר של לימוד התורה עם כל מעלותיה ועניניה, וגם גדר של עשיית מצוות ממש בגדר של מצווה ועושה, ושייך בזה כל ענין של שכר תורה ומצוה שיהיה שייך אחר כך אצל בני ישראל.

ומבואר היטב סדר המשנה, שאחרי שרוצים לחדש שאברהם אבינו קיבל שכר של "תורתו אומנותו" כשבא לידי זקנה, ושמפרשים כן מה שנאמר בו שהוא היה "זקן" אחר מיתת אשתו והוא קיבל ברכה חדשה באותה תקופה, אז צריכים להוסיף שהיה אברהם "עושה" את כל התורה כולה "עד שלא ניתנה", שזה יסוד לגדר של "תורתו אומנותו" ושכר כמצווה ועושה גם קודם מתן תורה וקבלת התורה.

אמנם דעת רבי חמא ברבי חנינא במסכת יומא אינה כן, אלא נקט דלא שייך לימוד התורה בגדר של "תורתו אומנותו" לפני מתן תורה, שאין מושג של תורה לשמה בלי קבלת תורה, שעדיין קביעות שלה היא בשמים ולא נמסרה לבני אדם.

ולכן נקט רבי חמא ברבי חנינא, שכל גדר לימוד התורה לפני מתן תורה, הוא ללמוד על מנת לעשות, ודומה ללימוד התורה של נשים ועבדים בזמן הזה, שכיון שחייבים לקיים את המצות חייבים ללמוד כדי לדעת איך לקיים, וזה שייך גם לפני מתן תורה למי שמקבל על עצמו לקיים את המצות.

ולזה לא פירש שמה שנאמר שאברהם היה "זקן בא בימים", היינו זקן שאינו יכול ללמוד כדעת תנא דידן, אלא אדרבה זקן שקובע עיקר כחו בלימוד, והוא יושב בישיבה במקום השתדלות בחוץ לקרב לבבות לתורה במקומות רבים בעולם. והרי לפי זה אין לפרש מה שנאמר "וד' בירך את אברהם בכל", לומר שיש כאן ברכה הבאה למי שהיה תורתו אומנותו בעבר, אלא על כרחך ברכה חדשה היא על מי שיושב עכשיו בישיבה ולומד, והוא לומד על מנת לקיים.

י) ויסוד לפירוש זה ממה שמביא רבי חמא שאליעזר נחשב "זקן ויושב בישיבה" כמו אברהם, ואם גדר זה של לימוד התורה נחשב "תורתו אומנותו", איך שייך זה בעבד שמשועבד לרבו, וגם אם רבו צוה אותו ללמד את תורתו לרבים, אין כאן עבודת השי"ת בבחינת "תורתו אומנותו" אלא עבודת רבו.

אלא על כרחך שכל לימוד התורה לפני מתן תורה הוא בגדר "ללמוד על מנת לעשות", וזה שייך גם בנשים ועבדים כנ"ל, ולזה יתכן לומר שיש לאליעזר חשיבות של "זקן ויושב בישיבה" כמו שיש לאברהם אבינו עצמו.

ואמנם כל דברי רבי חמא ברבי חנינא בזה, בנויים על דברי רב שאומר שעשיית מצות על ידי אברהם היא בגדר "קיום" כל התורה, שאף על פי שאין לו תורה בעצם, מכל מקום יש לו זכות לקיים את התורה כחלק מעבודה של בקשת רצון השי"ת, ועל ידי קיום זה נתחדש גדר של לימוד תורה אף על פי שהתורה היא בשמים וידועה כאן רק על ידי נבואה של עתידות, שאפשר לקבוע לימוד תורה על מנת לעשות.

ונמצא שלא רק שאין קושיא על הסוגיא שם למה הביאה דברי רב ולא הביאה דברי תנא דידן, אלא אדרבה כל ענין הבאת דברי רב שם הוא ליישב דברי רבי חמא ברבי חנינא שלא תקשי עליה מדברי תנא דידן, ולזה מביאים שהיה רב חולק על התנא, והרי קיימא לן רב תנא ופליג.

(ודעת הקונטרס סוף מסכת קנים שהביא הגרע"א, שהוספה זאת למשנתינו לגבי אברהם אבינו ברייתא היא, יש לומר שלמד כן מסוגיא דמסכת יומא הנ"ל, דלא מסתבר לו דפליג רב אמתניתין אלא אברייתא.)

ומדוקדק בזה למה במשנתינו מביאים שעשה אברהם כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר (בראשית כו) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", אבל ביומא שם מביא רב בקיצור שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי", והביאור הוא כנ"ל, שלדידן מביאים סוף הפסוק שמזכיר את התורה כענין בפני עצמה, לבנות מזה שיש גדר של תורתו אומנותו לפני מתן תורה.

אבל שם דורש רב שעיקר הכתוב הוא ששמע אברהם בקול השי"ת, דהיינו קיום המצות, ואם כן כשנזכר בסוף הפסוק שיש גם ענין של "תורה", אנו מפרשים סיפא אגב רישא, דהיינו לימוד תורה על מנת לשמוע בקול השי"ת, "ללמוד על מנת לעשות".

[ועיין שם שמוכיח הש"ס שקיים אברהם מצות ותקנות דרבנן, ממה שנאמר "תורותי" דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והיינו כנ"ל, שאי אפשר לומר שהיה לומד תורה שבעל פה בלי קיום של מצות דרבנן, כיון שכל הלימוד שלו בנוי על הקיום בפועל, שאז יכול "ללמוד על מנת לעשות", וכש"נ.]

יא) ונחזור בזה לברייתא דילן בסוף המסכת, שביארנו למעלה בארוכה שהיא חולקת על תנא דמתניתין, שאין כאן ביטוח למי שתורתו אומנותו שבא לידי זקנה או יסורין, אלא שכר קבוע בכל מי שתורתו אומנותו שהוא מקבל בימי הזקנה גם אם ממשיך ללמוד, והוא משתלם "אף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק עכשיו".

והקשינו למעלה, למה לא הביא מקור מאברהם אבינו כמו שהביא תנא דמתניתין. ולפי הנ"ל מבואר, שהוא סובר כדעת סוגיא דמסכת יומא, דלא שייך גדר של תורתו אומנותו אצל אברהם אבינו.

ולזה לא הביא ממנו מקור, ומסתבר שהוא לומד אותו פסוק באחד מדרכים האחרים שלמדנו בברייתר במסכת בבא בתרא, או כדברי רבי חמא ברבי חנינא במסכת יומא.

ואם כן לתנא דמתניתין שיש לו מקור מאברהם, הרי הוא מפרש את הענין של "עוד ינובון בשיבה" באופן הדומה להנאמר אצל אברהם, אף על פי שיש בזה דוחק בסדר והמשך הפסוקים במזמור שיר ליום השבת.

אבל לתנא דברייתא שאין לו ראיה מהנאמר אצל אברהם, ונמצא שכל היסוד לשכר זה של ימי הזקנה הוא במזמור זה, אז עדיף ליה ללמוד את המזמור בפירוש הברור והמכוון ביותר, הן לפי הלשון והן לפי הסדר, ולזה חולק על תנא דמתניתין ביסוד שכר זה, וככל מה שנתבאר בארוכה.

על כל פנים, הרי באת עם שאלה על כמה אותיות בפירושו של רבינו הגדול רש"י ז"ל בסיום מסכת קידושין, וזכינו למצוא בזה שורש לפירוש יסודי ועמוק הן במתניתין וברייתא דידן, והן בדברי האמוראים בסוגיא של מסכת יומא הנ"ל, ישמע חכם ויוסיף לקח להבין עד כמה כדאי לעמול בכל מלה של פירוש רש"י, שיש בה מפתח לעומק כוונת חז"ל בסידור דברי תורה שלהם בתלמוד בבלי בהלכה ובאגדה.

ואחתום בזה בברכת הצלחה בכל עניניך, ידידך דורש שלומך ושלום תורתך,

יעקב דוד הומניק