1) באמת השכר הגדול קיבל על זה שהמתין עד שקם כי בטבע העולם היה אדם מפחד אולי הקונה יברח לו והיה מעיר האבא מיד בבהלה שמא יחמיץ את ההזדמנות לרווח עצום כזה.

2) הגמ' מלמדת אותנו כאן בלשונו שהאיסור להעיר אדם משנתו הוא משום שמצערו, וכן משמע מברכות יג: שאמר רב נחמן לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן היינו שהוא צער להתעורר מהשינה, וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' סג ס"ה אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון, ע"כ.

3) לענ"ד כאן אין כונת הגמ' שהעובד כוכבים מאשקלון כיבד אביו משום מצות התורה שהרי הגמ' אומרת כאן שגוי אינו מצווה על כיבוד אב ואם. אלא נראה שדמא בן נתינה עשה רק משום הכרת הטוב והיו מעשיו ע"פ הרגש ולא ע"פ השכל כי היתה לו סלידה רגשית להעיר אביו מן השינה אפילו שזה באמת נגד השכל כי אביו ישמח שמעירים אותו בשביל שבנו ירויח רווח עצום.

וכונת הגמ' כאן שאע"פ שלא היו מעשי דמא ע"פ הלכה מ"מ חז"ל שיבחו את ההרגשה שהיתה לו כי זה נבעה מהכרת הטוב שהיא מדה טובה גם לעם ישראל. אבל לנו לפעמים ההלכה גוברת על הרגש כגון כאן שאפילו אם הבן מרגיש שקשה להעיר את האב הוא צריך להתנהג ע"פ ההלכה שקובעת שמסתכלים על הניחותא של האב שהיה רוצה שיעירו אותו עבור רווח כזה.

לענ"ד קשה לומר שאביו היה חולה מוטל במיטה דא"כ אולי הטעם שדמא לא העירו לא היה משום כיבוד אב אלא משום סכנה לחולה, ועי' שו"ע או"ח סי' רעח שמותר לכבות הנר בשבת בשביל שיישן החולה שיש בו סכנה, ומשמע שלפעמים יש סכנת נפשות להעיר חולה משנתו וא"כ אין ראייה לענין כיבוד אב.

ידידי הרב יחזקאל פרנקל שליט"א הביא מעשה ידוע שהיה בימי האריז"ל ומסופר שפעם הגבאי בבית כנסת של האריז"ל שם לב שמישהו מכניס לחם לארון הקודש וכל שבוע מוציאים את הלחם ומחליפים אותו בלחם חדש וגם מנה הגבאי את החלות שבארון הקודש ומצא שיש שם תמיד שתים עשרה חלות ועקב הגבאי אחרי המעשה וגילה שיש יהודי פשוט מן הקהילה שכל שבת מוציא את הי"ב חלות שבארה"ק ומחליפם בלחם טרי וחם. מיד גער בו הגבאי ואמר שזה בזיון לארון הקודש לעשות כן וגם שאסור להניח אוכל ליד ספרים (עי' שבת יד.).

אמנם כששמע האריז"ל את המתרחש אמר שאמנם מעשיו של היהודי הפשוט מן הקהל לא היו ע"פ הלכה אבל זה היה בשוגג מחמת חוסר ידיעה מ"מ כונתו רצויה מאד כי התברר ששמע שיעור על מצות לחם הפנים שהיתה בבית המקדש וחשב שאפשר לקיים מצוה זו גם בזה"ז ולכן השתדל כל שבוע לקיים את המצוה באהבה ואמר האריז"ל שהיתה נחת רוח גדולה לפני הקב"ה מחמת זה והגבאי שצעק על היהודי ימות תוך שנה כעונש על שביזה מי שכונתו כ"כ טהורה וכן היה רח"ל.

וכן נראה דומה לזה המעשה בגמ' של דמה בן נתינה שאע"פ שלפי השכל וע"פ הלכה היה באמת צריך להעיר את אביו מחמת הרווח הגדול שאדרבה אביו יצטער אם יצטרך להפסידו מ"מ דמא לא הבין זה אלא מחמת גודל הכבוד שהיה לו לאביו לא היה יכול להעלות על הדעת להעיר אותו ולצער את אביו.

לכן הגמ' משבחת כוונתו הטהורה אע"פ שמעשיו לא היו ע"פ הלכה אלא זה היה בשוגג ומה עוד שהיה גוי וברור שאין למדים הלכות ממנו.

[ויש מקורות בחז"ל לענין זה כמ"ש רחמנא ליבא בעי (עי' סנהדרין קו: הקב"ה ליבא בעי) ועי' גם שבת סג. שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן שנא' ודגלו עלי אהבה ופי' תוס' ע"ז כב: ד"ה רגלא שאינם עומדים על העיקר אפ"ה הקב"ה אוהבן ושם בתוס' מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן הרן שיוצא וגו' שנא' ודגלו עלי אהבה ע"כ אלמא שלפעמים העיקר זה הכונה הטהורה אפילו שיש שגיאה במעשה].