נראה דבמסקנת סוגיא דרבא בעמ' א, אין צריכין קרא לאסור צרה במקום מצוה, אבל איך יתכן כן לפי דברי רבי שהביא ב'פסוקים לקחה ויבמה, א' לאסור צרה וא' להתיר שלא במקום מצוה. ומוכח שכן שיטת רבי ג"כ בגמ' סוף עמ' ב', ששם אמרינן שלקחה היינו אם יכול ליקח שניהם מותר בכל אחת מהן, ואם לאו אסור.
ואולי יש לחלק שרק בתוך שיטת רבא שאין עשה דוחה לאו שיש בו כרת אמרינן שרק צריך להתיר צרות שלא במקום מצוה, אבל אם כן לכ' רבי פליג ארבא.
רציתי לדעת חוות דעתכם בזה שלא אכשל בהבנת דבריהם הקדושים,
בהוקרה רבה
פורים שמח!
סענדר אליהו הכהן קליין
שלום וברכה
אכן משמע בסוגיא שרבא לא אמר דבריו בשיטת רבי. יתכן שאמרה בדעת סתם מתניתין דדייקא כוותיה כמו שאמר רב אשי (ומצינו כמה וכמה סתמי משניוות דלא כרבי).
אך אין צריך לומר שרבי חולק על הדין שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אלא יתכן שסבר שאין בצרת ערוה כרת (כמשמעות הפשוטה בתוס' ד"ה כל), ועכ"פ לולא קרא כן הייתי אומר, שאין בצרה כרת.
כל טוב. יוסי בן ארזה
