אין לי אלא עבד בשעת אכילה, מנלן לרבות עבד בשעת עשייה,יל"ע דמכיון דאימעיט מאכילה נמצא דאין שוחטין עליו, [ובפרט למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ] ומכיון דקיי"ל דאיש לפי אכלו מעכב, א"כ בהכרח דנמעט משעת עשייה, ואמאי בעי גזרה שוה?
אברהם יוסף שווארץ
י"ל דס"ד כיון שראוי למולו ולאכול לערב, אפשר לשחוט עליו. ואף למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ יתכן דהוה ס"ד להכשיר, ועכ"פ בדיעבד הו"א שאם שחט ואח"כ מל יצא.
בברכה. יוסי בן ארזה
לא כתבת שום סברא לחלק בין טמא שרץ להכא, ובאמת לכאורה יש לחלק לאדיך גיסא, דבטמא שרץ וטמא מת בשביעי עיקר טומאתם הוא לזמן - ביחד עם סדר טהרה, משא"כ הכא, הרי ערלות הוא בעצם לעולם
שוב, גם בטמא שרץ ליכא קרא, וגם יש מקום לומר שאינו מעכב (י"א שאינו אלא מדרבנן) על כן צריך קרא לאפוקי שלא נאמר אחרת.
יוסי בן ארזה
להני דס"ל דבמעכב דאורייתא, היינו מקרא דאיש לפי אכלו, דאם אינו יכול לאכול אינו יוצא כדי הקרבה, כדמבואר בגמ' פסחים עח:, מאי שנא טמא שרץ מעבד שלא נמול?
מקרא דאיש לפי אכלו רק למדים שראויות לאכילה מעכבת ההקרבה, אבל מי שיכול לאוכל בערב ע"י טבילה - אין על זה קרא אלא סברא, ושפיר י"ל דבעינן קרא בעבדים שלא נאמר אחרת.
הנה הקשיתי לכם על הסוגיא עא. אמאי בעינן למעוטי מי שיש לו עבד משחיטה, תיפוק ליה דאינו יכול לאכול, וכ' דלמ"ד שוחטין וזוריקן על טמא שרץ הוא הדין שיש לזרוק עליו והנה הרמב"ם פרק ז' מקרבן פסח פסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ועם כל זה הביא דברי הגמרא בפרק ט' הל' ט' וצ"ע.
אברהם יוסף שווארץ
שלום וברכה
התירוץ שכתבנו שריר וקיים, כי צריך קרא דלא נימא כמ"ד דשוחטין וזורקין. ועוד, שדרך הרמב"ם להביא קראי לסיוע, גם אם עיקר הדין לא נסמך על אותם קראי, כמבואר בכ"מ.
יוסי בן ארזה
