א) נראה מבואר מזה, שבאמת שם פירש רש"י כפשוטו, דודאי שאין כאן פרשה של מאכלות אסורות אלא פרשה של עונש בית דין, שמדיני בית דין לסקול את השור, ואם מצאנו איסור אכילה בפרשה זו, על כרחך שהיא תוצאה מדין העונש, שמשבא לידי סקילה יסקל, וחיוב הסקילה אינו מניח מקום לשום שימוש אחר כמו אכילה, "ושוב" לא יאכל את בשרו, ושפיר פירש רש"י שם.

אבל בסוגיין בפסחים הרי ביארנו בספר מרבה לספר בארוכה, דאיירינן הכא רק במאכלות אסורות, ואם כן ודאי שאין לצרף לכאן איסור שביסודו הוא דין שלימות קיום העונש של סקילה. ואם בא מקשן זה ומביא משור הנסקל, על כרחך שהוא חולק על סוגיא דבבא קמא הנ"ל, וס"ל חידוש גדול שבאמת באמצע פרשה של עונש סקילה למדנו דרשא בעלמא על דין צדדי לגמרי, והוא שנאמרה פרשה של מאכלות אסורות לגבי שור הנסקל.

[עיין בכללי התלמוד לבעל כנסת הגדולה הנדפסים בסוף מסכת ברכות (אות פח) וז"ל, במקומות רבות בגמרא פרכינן אליבא דלאו כהלכתא (הרשב"א ז"ל בתשובה אלף קצ"ט ואלף ר"ל), עכ"ל. והוא יסוד גדול בלימוד הש"ס.]

ולכן דוקא כאן פירש רש"י שהילפותא היא שאם אין השור נסקל מאיזה טעם, אף על פי כן "לא יאכל את בשרו", דבכהאי גוונא אין קיום לפרשה של עונש סקילה, אבל יש איסור חדש של מאכלות אסורות הדומה לאיסור טמאה ונבלה, ושם האיסור הוא "שור הנסקל". והרי דברי רש"י מדוקדקים היטב ומורים על יסוד חדש בהגדרת איסור זה לפי המקשן של סוגיא דידן, וכש"נ.

ב) ואמנם באמת גם בסוגיא דהתם מייתי הש"ס הא דרבי אבהו לגבי שור הנסקל, וזה קשה על יסוד דברינו, דהא אי סבירא לה להך סוגיא שאיסור אכילה והנאה של שור הנסקל הם איסורי הרחקה הנובעים מעונש סקילה של בית דין, אם כן מה שייך בזה דינא דרבי אבהו, וצ"ע על כל דברינו בזה.

וצריך לומר בזה, דהנה שם במסכת בבא קמא פירש רש"י בד"ה כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה, דהא דילפינן איסור הנאה מהא דרבי אבהו, היינו משום דלא תאכלו "איסור הנאה הוי משמע". אבל בסוגיין במסכת פסחים (כא:) בד"ה בשלמא, פירש רש"י דאי כתיב בהו "לא תאכל" אז "אסורין הן באכילה ובהנאה". הרי דהכא נקט שהכל תלוי באיסור של עונג והנאת הגוף, ומפרשים יסוד דברי רבי אבהו לומר שיש שייכות בין אכילה וכל הנאה, וכסברת הרמב"ם בספר המצות הנ"ל שאכילה היא ההנאה הגדולה ביותר מתוך הנאות הגוף, וזה כמו שביארנו לכל אורך הסוגיא.

אבל התם בסוגיא דמסכת בבא קמא הנ"ל, הוכרח רש"י לפרש שאותו מקשן שמביא דברי רבי אבהו לגבי שור הנסקל, על כרחך דפליג אסוגיא דידן וסבירא ליה דמימרא דרבי אבהו הויא גזירת הכתוב בעלמא ושייך בכל איסורים. ולכן פירש רש"י שם בבבא קמא, דלשון "לא תאכלו" נקטינן ביה דהא "איסור הנאה הוי משמע", שזה כלל במשמעות הכתוב, ולא מצד שייכות בין איסור אכילה ואיסור הנאה, ואתי שפיר.

נמצינו למדים דסוגיא דידן היא הסוגיא העיקרית לגבי מימרא דרבי אבהו, ויש לנו ללמוד דשייך דינא דידיה רק לגבי איסורים של הנאות הגוף (ששיעורם בכזית כנ"ל), ודלא כדעת המקשן בסוגיא דבבא קמא הנ"ל.

ומאידך גיסא הרי סוגיא דבבא קמא היא הסוגיא העיקרית לגבי כל דיני שור הנסקל, ונקטינן שיסוד האיסור של אכילה והנאה בשור הנסקל הוא פרט מפרשת עונש סקילה של בית דין, ואינו שייך כלל לפרשה של מאכלות אסורות, ודלא כדעת המקשן בסוגיא דידן.

ג) ונקוט כלל זה בידך, שבמקומות רבים מאד בש"ס כשבא מקשן להקשות ממשניות וברייתות של מקומות אחרים, הרי הקושיא בנויה על הנחה אחרת בביאור אותה משנה או ברייתא, דלא כעיקר פירושה דמסיק הש"ס במקומה, וזה חלק חשוב מדרך מסדרי הש"ס, להקשות מכל הצדדים ולכל הדעות, וצריכים לדקדק ולכוין מאד בסדר הסוגיא לפני שלומדים יסודות כלליים מדברי המקשן.