דף ב. למטה מדאורייתא מנלן שמהימן עד אחד...(וממשיך בדף ב: למעלה)

הגמרא לומדת מ:"לא-יקום-עד-אחד..." שעד תמיד זה 2. ובסוטה זה לא 2 אלא 1.

הגמרא מקשא שניתן ללמוד זאת גופא מתוך הפסוק עצמו בסוטה ולא צריך ממקום אחר.

בהמשך, הגמרא מסבירה מדוע בכל זאת צריך את הלימוד מהפסוק האחר (לא יקום..), שהיה צד לחשוב שסוטה שאני היות שאחר קינוי וסתירה, ויש צד לומר שעד אחד דווקא כן יהיה נאמן בה, ואז הפסוק "ועד-אין-בה" בא למעט אפילו את העד האחד הזה (כלומר שלא תצטרך שום עד). ולכן לומדים ממקום אחד ש"עד" זה תמיד 2.

ואז הגמרא דוחה: אם אפילו עד אחד לא נאמן בה והיא עדיין מותרת לבעלה, זה לא מסתדר עם זה שזה "מרצונה" (לא נתפשה). איך יתכן שזה מרצונה והיא עדיין מותרת לבעלה?! זו הדחייה.

ועכשיו הקטע שאני לא מבין!!! התירוץ של הגמרא: איצטריך סד"א אין נאמן בה עד דאיכא תרי...

כלומר צריך ללמוד ממקום אחר ש"עד" זה 2 עדים, כי אם לא היינו לומדים זאת ממקום אחר, היה צד לחשוב שעד 1 לא מועיל בה אלא דוקא 2. וב2 עדים היא טמאה רק אם זה היה במזיד (לא נתפשה).

ואני לא מבין, האם יש צד שבאונס [אפילו עם 2 עדים] היא אסורה ??? (לי ידוע שאנוסה מותרת לבעלה, מלבד אשת כהן. אולי אני טועה)