שלום אייל,

שאלת בקצרה שאלה חשובה!

לפי סוגיית הגמרא בקידושין טז ופסק הרמב״ם פ״ב מהל׳ עבדים הי״ב, בעבד עברי הדין הוא שהוא עובד את הבן ואינו עובד את הבת. כלומר, אם האדון נפטר העבד העברי ממשיך לעבוד לבנו, ואם אין בן הבנות אינן יורשות אותו, וכמו כן נפסק פ״ד בהל׳ ערכין וחרמין ה״כ. הדבר נלמד מהפסוק, ״ועבדך שש שנים״, עי״ש.

ישנם מספר הסברים להגדרת הסטטוס של עבד עברי, ואביא שניים שנאמרו בהקשר לדין הירושה.

הכסף משנה שם (בשם הרלב״ג), מסביר שבעלות האדון בעבד עברי לוקה בחסר, ואין כאן קניין ממון רגיל שאפשר למכור או להוריש. מה שהבן זוכה בעבד הוא הגדרה של ׳קם תחת אביו׳ (ראה גם אור שמח פ״ב מהל׳ נחלות ה״א, ומנחת חינוך מצוה מב).

ידוע בשם הגרי״ז סולובייצ׳יק מבריסק להסביר באופן אחר, שבעבד עברי יש לאדון קניין ממוני למעשה ידיו, והיורשים אכן יורשים את הקניין הזה, אלא שהתורה נתנה לעבד זכות מיוחדת לעבוד רק את הקונה או את בנו, ולכן הוא אינו עובד את הבת.

ולעניין מה שהזכרת שעבדים הוקשו לקרקעות, לפי רוב הראשונים (תוס׳ קידושין ז. ד״ה אם; רמב״ן, רשב״א וריטב״א שם) ההיקש עיקרו בעבד כנעני ובעבד עברי אין היקש כזה, כי גופו אינו קנוי אלא זכות עבודתו לזמן (וראה קובץ הערות סי׳ נג אות יא בהשמטות). לרש״י (שם ד״ה שיש) ייתכן היקש אף לאדם או עבד עברי, ויש מי שדייק כך גם ברמב״ם, אך גם לשיטה זו הדינים המיוחדים של עבד עברי כגון ׳עובד את הבן׳ הנלמדים ממקראות מפורשות גוברים ואינם מאפשרים לבת לרשת את עבודתו.