חגיגה דף כ. א

מה דין חולין שנעשו על טהרת הקודש?

מה הדין? מה הנפ"מ
לתנא דמתניתין כקודש דמי [1] ואין מטפחתו מדרס לקודש
לתנא קמא דברייתא הרי הן כחולין ומטפחתו מדרס לאוכלי תרומה
לר' אלעזר בר' צדוק הרי הן כתרומה ומטפחתו מדרס לקודש

חגיגה דף כ: א

מה הן הי"א חומרות שמצינו בקודש יותר מתרומה?

מה הן הקולות בתרומה מה הן החומרות בקודש
א. מטבילין כלים בתוך כלים אין מטבילין
ב. כלי מתכת או עץ [2] שנטמא מתוכו בטומאת משקין דרבנן אין אחוריו או מקום תפיסתו טמאים [3] נטמא אחד מהן טמאים כולם
ג. הנושא נעל של זב (מדרס) ביד אחת וחבית חרס ביד שניה - היין טהור [4] היין טמא
ד. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש
ה. בגד שיש בו קשר או שרוצה לעשות בו קשר - יכול לקושרו ולהטבילו עם הקשר מתיר קודם הקשר, מנגב אותו עם לח ואז מטבילו
ו. כלים שהשגיח עליהם מטומאה לפני שגמרם
אינם צריכים טבילה
צריכים טבילה
ז. היו כמה חתיכות אוכל בכלי ונטמאה אחת מהן נעשית ראשון והשניה שני והשלישית נפסלת הכלי מצרף כל החתיכות וכולן בדרגת ראשון לטומאה
ח. שני רק פוסל את השלישי ואין רביעי שלישי מטמא ורביעי פסול
ט. נטמאת אחת מידיו חבירתה טהורה צריך להטביל את שתיהן
י. אוכלין אוכלים נגובין [5] בידים טמאות אסור לאוכלם בידים טמאות
יא. האונן [6], מחוסר כפורים [7] אוכלין תרומה בלא טבילה צריכים לטבול אחר כפרתן
-------------------------------------------------

[1] תחילה ניסתה הגמ' לדייק כן ממה שלא כתוב בהם מעלה מיוחדת לומר שבגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין הם מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת תרומה. אכן הגמ' דחתה ראיה זו, דגם אם לא נאמר שהם כקודש דמי אלא נאמר שהם כחולין או כתרומה, לא צריך לכתוב מה דינם כיון שנכלל במעלות שנזכרו במשנה, דגבי חולין נזכר שבגדי עם הארץ הם מדרס לפרושין האוכלים חוליהן בטהרה, ואם דינם כתרומה גם נזכר במשנה שבגדי פרושין הם מדרס לאוכלי תרומה. ולכך דייקה הגמ' דין זה מהסיפא שאמרה: יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת, ומדויק שדוקא לחטאת היתה מדרס אבל לא לאוכלי קודש, ש"מ שחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו.

[2] דהינו "כלי שטף" לאפוקי כלי חרס.

[3] פי', כלי שאפשר להשתמש בו בג' מקומות - דהיינו שיש לו ג' מקומות של בית קיבול, בתוכו מאחוריו ובבית הצביטה (דהיינו מקום שתופס את הכלי בו ע' לקמן דף כב:), ולגבי תרומה הדין הוא שאם נטמא אחד מהן לא נטמאו כולם אלא הוא טמא לבדו.

[4] דכיון שלא נגע בתוכה וכלי חרס אין מטמא מאחוריו. (והתוס' בד"ה הנושא פירשו בענין אחר).

[5] דהיינו יבשים - שלא נגעו באחד מהשבעה משקים מעולם.

[6] מי שמת לו אחד מז' קרובים שצריך להתאבל עליהם - כל עוד שלא נקבר המת נקרא אונן.

[7] מי שנטהר מטומאתו ע"י טבילה, אבל צריך להביא קרבן על טומאתו כגון זב וזבה ויולדת.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף